בעתות של שקט,
צופה אני בעצמי
מתהלכת בראשי כסהרורית.
פוסעת על קצות האצבעות,
משתדלת שלא להעיר
עוללים של זעם,
פרי זרעך,
אשר שקדתי ימים כה רבים
להרדימם לנצח,
לכשעייפתי מנסיונותיי הליליים להטביעם
בנהרות, פרי עיניי.
נומו, נומו מחמדי!
נומו, נומו ילדי!

בעתות של תסכול
צופה אני בך,
פוסע אל עבר מפתן תודעתי.
נצריי נדודיך בין רקותיי,
מזהים את צעדיך,
ואתה, אב מסור
מלטף ראשם ולוחש,
איכלו, איכלו ילדי!
גדלו, גדלו מחמדי!

ואני צופה מהצד,
מהרהרת,
מה בגרו מאז ביקרת לאחרונה.
דומה כי לא יחלוף זמן רב,
בטרם יגדלו מכפי יכולתי להכילם.

מתעודדת מדי פעם,
אומרים שילדים כילדיי
הם גלגלי השיניים של ההיסטוריה.
אולי יבוא יום ויעשו אותי לאם גאה.

ובינתיים,
למה שלא תיקח אותם לבקר קצת אצלך?