אתה  מסתכל עליי בעיניי הטורקיז שלך.
אני כ"כ אוהבת את הצבע הזה. ואת עינייך .
אתה מנסה להצניע חיוך מתחת לזיפייך .
אינך מצליח. עינייך מחייכות.
הצלחתי. גרמתי לך לחייך.
אתה מביט בי שוב עם חמימות על פניך.
אני מאושרת .
איני צריכה מימך כלום. גם אינך יכול לתת לי דבר.
רק לזכות לתגובה .
רק להחליף  משפט.
רק לגרום לך להסתכל עליי ולו רק לשבריר זמן.
כך אני יוצרת בועת אושר קטנה באוקיינוס של מכאוביי, המכילה רק
את  שנינו.
זה כל מה שאני צריכה כדי לגרום לסופת אושר לסחוף אותי.
כה חשוב לי לזכות בהערכתך. רק שתחבב אותי.
רק שתשמור בשבילי פינה קטנטנה בליבך . פינה חמימה. רק שלי.
מחפשת כל תירוץ לעבור לידך. לשאול. לדבר. רק שתביט בי.
עשרים שנים הוא הפער של גילינו. אתה נשוי. באושר. עם שני
ילדים.
כל פעם שאתה מדבר עליהם , אתה זורח באור המכאיב לליבי.
כל יום אני שוב ושוב משננת את פרטי האינפורמציה הכואבים
במוחי.
איני רוצה ממך דבר שאינך מסוגל לתת.
אני מפחדת למעוד. לעשות דבר שיעורר את חשדך ואז אתה תיסוג.
לפעמים, איני מבינה איך אתה יכול להיות עיוור ללא תקנה, לא
להבין את היאחזות שלי בך.
כשהחלו הלחשושים והשמעות שיש בנינו קצת יותר מיחסי עבודה
תקינים, גיחכת בביטול.
כאילו שיכול להיות בנינו איזה שהם יחסים מלבד קשר של  עמיתים
לעבודה.
לא תעשה דבר שיסכן את התא המשפחתי.
כי אתה כזה.
למרות ששנינו בודדים.
אני מנסה להיגמל ממך.
איני רוצה.