כשרצתי במעלה המדרגות לביתי, כלל לא ידעתי מה יקרה איתי בהמשך.
חשבתי רק על הבחור המדהים שמחכה לי למטה. אותו הבחור שפגשתי רק
אתמול. אחד כזה, גדול.
כשדיברתי איתו באינטרנט מייד ידעתי שהוא האהבה הגדולה החדשה
שלי. וכשראיתי את התמונה שלו כבר לא היה לי ספק בזה. עד כמה
מהמם יכול בן אדם להראות!
אז נפגשנו אחרי כמה שיחות בצ'אט, ועוד כמה טלפונים הביתה.
מייד ראיתי איזה מקסים הוא היה. הולך לו לעברי בחולצת הטי
ושערו הארוך האסוף בקוקו לאחור. תמיד אהבתי בנים בוגרים עם שער
ארוך. אז נכון שלי עוד מעט ימלאו 16 שנים. ולו עוד מעט ימלאו
26 שנים. זה לא שהוא צריך לדעת את האמת על גילי. הרי זה רק
יפריד בינינו. ואני אאבד את אהבתי הגדולה עוד לפניי שהכרתי
אותו לעומק.
וככה רצתי לביתי בשיא המהירות. רק היתי אצל חברתי וסיפרתי לה
על הפגישה. היא לא היתה יותר מדיי מאושרת מזה. האמת שבדיוק
ההפך. היא רק ניסתה להוריד אותי מכל זה. אבל למה? בכלל לא
ניסיתי קודם. ואנשים תמיד אומרים לא לוותר לפניי שמנסים.
אז המשכתי לרוץ לעבר ביתי. היתי צריכה לעלות 3 קומות כדיי
להגיע לדירה, ואז לעלות עד לחדרי בקומה השנייה שם התלבשתי
במהירות ושמתי כמות מופרזת של בושם על עצמי. ובאותה המהירות
ירדתי למטה. מלמלתי כמה הסברים להוריי על זה שאני לוקחת פלאפון
כי אחרת הם לא יעזבו אותי בשקט עד שידעו את כל הפרטים. לצערי
זה לא עבד. שמעתי את אבי צועק לעצור ומייד דורש הסברים על
המקום שבו אהיה ועל האנשים שאיתם אסתובב ואת כל הטלפונים וכל
שאר כאב הראש. אמרתי שאני הולכת לחברה שלי ואחזור מאוחר כי
אנחנו צריכות להכין עבודה ביחד. אז מה אם היא בכלל לא באותה
כיתה איתי?
וככה המשכתי לרוץ לעבר הפגישה החלומית שתכננתי. וככה ירדתי
למטה ופגשתי אותו. הוא לקח את ידי והוביל אותי לעבר מכוניתו.
אז מה שזאת היתה סתם טראנטה. איזה מודל ישן משנת 80. אני עדיין
חשבתי שזאת מכונית מרצדס. אבל אני בכלל לא מבינה במכוניות. אם
לנקות אותם ולצבוע כל כמה זמן הם כולם יראו פחות או יותר אותו
הדבר לא?
הוא פתח לי את הדלת ומייד הבנתי שהוא ממש ג'נטלמן. נסענו
לטבריה. רצינו לטייל על החוף ולהכיר אחד את השני. מי תיאר
לעצמו את מה שיקרה הלאה?
וככה נסענו לחוף. המכונית קצת חרקה והיה קצת קשה לשמוע אותו
מדבר עם הזמזום הזה של המנוע. אבל ממה שמעתי הוא דיבר הרבה על
עצמו. ועל הלימודים שלו שרק סיים באיזה מכללה. ועל זה שהוא
מתכנן ללכת לעבוד כאיש עסקים. ואז הגענו. יצאנו מהמכונית
והתחלנו לצעוד לאורך החוף. הים היה פרוש מולנו ושחפים עפו
מעליו. כמה עורבים אפילו צרחו את צרחותיהם של הגוויות שרק
אכלו.
ואנחנו המשכנו לצעוד, ואני המשכתי להקשיב לדיבוריו על חייו.
האמת שכבר הפסקתי להקשיב ורק הנהנתי מדיי פעם. אחרי כחצי שעה
של צעידה הוא שם לב לשתיקתי. מה קרה לך חמודה? הוא שאל אותי
במבטא רוסי מזוייף. אה... כלום עניתי. סתם קר לי. הוא כרך את
זרועו מסביבי והמשיך לצעוד. כעבור מספר דקות נעצר והתיישב על
החול הרטוב מהטל. ואני התיישבתי לידו. הוא כרך שוב את זרועו
מסביבי והפעם התקרב יותר קרוב, עד שיכל לנשקני. ואני נישקתי
חזרה. הוא התחיל לגעת. ואני לא התנגדתי. ואז זה קרה. אותו מעשה
שאני לא אוכל למנוע. ועולמי התהפך. וניסיתי לצעוק. וניסיתי
להתגונן ואפילו לתקוף, אך מה יכולתי לעשות נגד גבר בן 26?
ובסוף הכל הסתיים. או כך לפחות קיוויתי. הוא התלבש במהירות
והסתכל עליי בגועל מלמעלה. היית דיי נוחה, אמר לי. לא התפרעת
יותר מדיי. הרוב גרועות יותר. הן מתחילות לנשוך ולשרוט. אולי
אני אשאיר אותך בחיים? את הרי לא תספרי לכולם נכון? בעצם עדיף
שלא. אני נהנה מהסוף לא פחות מהאמצע.
הוא הלך מאחורי סלע והוציא את חפירה. הוא כנראה ידע לאן להביא
אותי בדיוק. והוא התחיל לחפור. וחפר. ובסוף עצר כשחשב שחפר
מספיק. זהו, קרא בקריאת שמחה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה. לקורבן
הבא. הוא לקח את גופתי הצנומה וזרק לבור שחפר. היתי עייפה
מכדיי להתנגד. וכך הוא התחיל לכסות את הבור. ואני היתי שם
למטה. כשהבנתי את מעשיו התחלתי לצעוק. אך לא היה טעם. היתי
חלשה מדיי. ועייפה מדיי. וכך הבור כוסה.

האמא מתה מהתקף לב אחרי שחשבה שבתה ברחה עם החבר הזה. החברה
סיפרה את כל מה שידעה אבל לא היה לא תיאור מדוייק.
הגופה נמצאה רק חודש אחריי הנעשה. כשעורבים ישבו על חלקת אדמה
וניסו להוציא משם דבר מה. כך היא התגלתה.

כך היא מתה