אני זוכר את התקופה היפה בחיי, כחלום מרוחק מהמציאות שלי. חלום
מרוחק שאבד בגלל יצורים קטנים דוחים ולא צייתנים, שהרסו אותי,
ואת החיים שלי. יצורים קטנים, שהיו הפרויקט שלי לתחרות
עירונית, שאותם הייתי צריך לחנך כדי שיבצעו ביצועים לפי
הוראותיי, ויזכו אותי במקום הראשון, כמובן.
לא יכולתי לסבול אותם. באמת שלא. כל מה שניסיתי לא עבד עליהם.
עשיתי ניסויים וערכתי הדגמות, אבל הם פשוט לא עשו את מה
שרציתי, אלא דווקא ההפך! עקשנים ארורים הם.

תמיד הייתי נחוש בדעתי להצליח, אבל המחשבה הזאת נראית כל כך
רחוקה עכשיו.
לפעמים הם הרתיחו כל כך את דעתי, עד שהתעללתי בהם בלי משים לכך
שהם מתחילים למות, ופעם אחת הייתי צריך לבקש חדשים מהבוס. הוא
שאל אותי למה הרגתי אותם, וממש ממש רציתי לומר לו שאמא שלו
זונה, אבל לא אמרתי, כי אז הוא היה מפטר אותי, וזה היה יכול
להיות באסה.
אף פעם לא אהבתי אותו במיוחד....הוא היה נוקשה מדי, וחסר חוש
הומור.

הרהרתי אז רבות לגבי התחרות, שאליה נרשמתי בהתלהבות יתרה
מסתבר. אני זוכר שכאשר קיבלתי אותם הייתי נרגש כל כך שכמעט ולא
יכולתי לנשום.
התחלתי לאמן אותם על המקום. אבל זה פשוט לא הלך לי. הם אומנם
קיבלו חלק מן האימונים שלי, אבל הם לא הבינו אותם מספיק טוב
והם רבו כל הזמן.

החלטתי להתמקד באחד מהם...הוא נראה לי כמו מנהיג מלידה. חשבתי
לעצמי שאם אני אצליח לשכנע אותו אז הוא אולי הוא ישכנע את
האחרים ויהיה לי סיכוי.
בהתחלה הוא היה כל כך נפחד. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ועוד
יותר לא הבין מה הוא אמור לעשות.  בסופו של דבר, לשמחתי הרבה,
הוא הבין את הרעיון. לימדתי אותו היטב את הדברים שרציתי,
והייתי גאה בעצמי עד מאוד.
כמה הצטערתי שראיתי אותו, יום למחרת, מת על האדמה הלחה שהצבתי
להם שם.
הם כנראה לא אהבו אותו במיוחד למרות שדווקא התחלתי לראות
סממנים של השפעתו.
"מוזר" חשבתי לעצמי. כבר התחלתי לאבד תקווה.

הימים עברו לתומם, והתחרות קרבה ובאה. כמעט ויכולתי להריח את
ריחם של האלפים שיהיו שם. את צחנת פיהם, ואת המבט המלגלג שלהם
כאשר הם צוחקים לי. הייתי בטוח שהם יצחקו לי. קיוויתי בליבי
שאני אצליח בסופו של דבר לאמן אותם.

כאשר ראיתי שיום לפני התחרות ששום פעולה אחרת לא תעבוד, החלטתי
להשתמש באמצעים קיצוניים. השתמשתי בתכסיס ששמרתי לרגע
נואש-שימוש בסבל כנגדם.
ידעתי שהם לא רוצים למות. אם חלק מהם ימותו, אז החלק האחר
יפחד, ויקשיב לרצוני, אחרת אהרוג גם אותם. לא רק שזה שיחרר את
הזעם שלי כלפיהם, אלא שגם זה היה אמור לעבוד ולחנך אותם.
זה הצליח. הרגשתי הקלה עצומה, ללא ספק.

יום התחרות הגיע. כולם הגיעו, כצפוי, שמחים ומאושרים מהניסויים
שלהם. ראיתי כמה שניסו בכח להשתלט על הפרויקט שלהם, ושמחתי
שאני לא אהיה היחיד שלא הצליח.

חיכינו די הרבה זמן עד שהקריין הגיע, לפי מה שאני זוכר, או
שפשוט הזמן עבר אצלי כל כך לאט בגלל הלחץ, שאיבדתי כל חוש של
זמן. בדיוק אז הפרויקט שלי החליט להשתגע שוב. כעסתי עליו כל
כך, כי הוא נזכר להתפרע ברגע הכי קריטי. "ממזרים ארורים! איך
אתם עושים לי את זה?!" מלמלתי בקול חלוש.

בזמן שנאבקתי בפרויקט שלי, הקריין החליט להגיע. הוא הציג בצורה
חגיגית את המשתתפים, וכאשר העלו את שמי הסמקתי קלות, אך לא
מהתרגשות. ידעתי שהם לא יקבלו אותי בכזאת התלהבות אחרי שיראו
את הפרויקט שלי, וזה גרם לי לחשוש.
הקריין קרא למתחרה הראשון, והוא עלה בביטחון רב. הוא הראה
ביצועים ללא רבב, שהסבירו את התנהגותו הבטוחה. ביצועים מדהימים
בתחומם ואיכותיים ביותר, שהוצגו על מסך ענק, מפואר למדי, עם
שולי זהב.
"הוא כבר עובר אותי" חשבתי לעצמי, תוך שאני מעביר אפשרויות
בשביל חינוך לרגע האחרון.

המתחרים האחרים עלו אחד אחרי השני והציגו את הפרויקטים שלהם.
אחדים היו טובים ואחדים היו טובים פחות. ואז הגיע תורי. כמה
אירוני שהייתי האחרון ברשימה, כדי שהאחרים יתמקדו רק בכשלון
שלי.

מיותר לומר שהפסדתי בכשלון מוחץ ועכשיו אני פה, אחרי שהחלטתי
לצאת לגלות בגלל הלעג של עמיתיי והוריי, אשר אמרו כמה שאני לא
יוצלח. אני עכשיו כותב בגלות, כאשר הפרויקט שלי מונח ללא השגחה
באיזשהו חור שחור ונידח.
עליתי אל הבמה. הקריין ניגש אל המיקרופון ועלעל בגרונו קלות.
הוא פתח את פיו ואמר "עכשיו תורך, אלוהים".

מוקדש לקרן-תודה על הרעיון שנתת לי.