מתנדנד בין רגשות כבר כמעט עשרים שנה,
אימא עזבי, את עוד לא מבינה
איך זה להיות במצב כזה, זה שלב של התבגרות,
לפעמים זאת הרגשה קצת משונה.

כשאני בוכה ואחרי דקה שמח,
יושב בשקט כזה כשבפנים אני צורח
ורוצה רק לצאת מזה, כי אין לי אפשרות,
לפעמים מרגיש שמעצמי בורח.

ומתנדנד בלי סוף, כותב במקום לשתוק,
זאת הרגשה דפוקה של דיכאון עמוק
מבין שהתרופה נמצאת רק בשירים,
סתם עוד תקופה, והרופא ירשום עוד כדורים.

זה בחיים לא יעזור...
אני יודע שמחר כל זה יחזור.

לפעמים מת לחזור לאותה התחלה,
אימא אמרו לי שזאת מחלה
שלהיות במצב כזה, זה חלק ממציאות,
שקשה לנו להיות חלק שלה.

כשאני כועס, ואחר כך מאושר,
מנסה להתמודד כשכותב וגם שר
ורוצה רק לצאת מזה, לחזור אל השפיות,
אז תזכירי לי תמיד שעוד אפשר.

להתנדנד בלי סוף, לכתוב במקום לשתוק,
בהרגשה דפוקה של דיכאון עמוק
מבין שהתרופה נמצאת רק בשירים,
סתם עוד תקופה, והרופא ירשום עוד כדורים.

זה בחיים לא יעזור...
אני יודע שמחר כל זה יחזור.