אתה מספר שש. יש לך שם. יש לך שיער שחור, פנים חדות, ושקיות של
חוסר שינה מתחת לעיניים.
זה היה אחרי הרבה זמן וקרה במפתיע.
הסתכלתי לך בעיניים והסתכלת בשלי. הכל היה מטושטש מסביב והיה
קר.

אמרת שדברים מתמוטטים. בתוך תוכי, הבנתי. אבל רציתי להגיד לך
שאני מבינה, בלי לדבר.
כשתירגמתי מבטים וחום גוף אל תוך משפטים ושאלות ירד בי הבטחון
שידעת כמה עמוק הבנתי.
ניסיתי להבין מהמבט שלך אם הבנת את השפה שיצרתי, אבל לא הספקתי
לרדת לעומק דעתך מפני שפחדתי לנעוץ מבט יותר מדי זמן. זה עלול
היה להפחיד אותך.

חששתי שמא אפחיד אותך.
השתוקקתי לקחת את התמונה שלך, יושב שם, נשען על קיר זכוכית,
עולם ומלואו, מכוסה עננים.
אבל לא ביקשתי, כי פחדתי להרתיע. פחדתי שתשאל את עצמך למה אני
כאן.
עכשיו התמונה שלך נשען על קיר זכוכית, קלוע בסערה שנגלית רק
לשנינו, חסרה לי.

קמת.
קמתי אחריך.
התרחקת קצת.
התקרבתי אליך.
קיוויתי שתעז לפרש את זה, שתבין למה אני מנסה להתקרב.

רציתי לראות טוב יותר.

התיישבת שוב. הסתכלת בי.
הפסקתי אותך באמצע כשיצור מהעולם החיצון אותת לנו, ביקש שנעבור
מקום.
במקומנו נשארנו.
אתה, אני, עננים. ישבנו שם והיה קר. המטרה היתה

קיוויתי שתבטיח להישאר. קיוויתי שתבטיח להישאר, או שתבהיר לי
שאתה הולך לשלום.
לא רציתי להישאר תלויה באויר, כשעננים מסביבי, ואתה לא.




[בעקבות שיר של Tear Garden, ועוד משהו.]