שלום. קוראים לי  סוזי, ואני פרפקציוניסטית.
לא פרפקציוניסטית במובן הרגיל של המילה, הרצון למושלמות ממש
הפך אצלי למחלת נפש. כדי שתבינו טוב, אני צריכה לחזור אחורה,
אחורה לגן. כבר אז הייתי פרפקציוניסטית: בארגז חול, עם הצבעים,
עם הלגו, עם הפלסטלינה, זה לא ממש הפריע. כולם אמרו שזה מצוין
לשאוף למצוינות. הכל היה טוב ויפה, עד שהתחלתי להיות
פרפקציוניסטית הדוקה גם לגבי אנשים. פה התחילה בעיה חמורה,
כשלא הסכמתי לדבר עם מישהו רק בגלל שהציור שלו היה עקום, ולא
רציתי לשחק עם מישהי כי היא עדיין לא למדה לקרוא. אז כך הייתי.
בגן עוד איכשהו מצאתי חברים כי אתם יודעים, אנשים עוד לא
מספיקים לרכוש תכונות כמו חוסר טאקט, או עצלנות. כולם סתם
ילדים. בקושי יודעים לדבר.
ככל שהזמן חלף, אנשים רכשו עוד ועוד תכונות מעיקות, ואני מצאתי
את עצמי מוקפת בפחות ופחות אנשים.
מושלמות היא סוגייה שתלויה בפרספקטיבה ובדעה אישית, ההגדרה שלי
למושלם היא לא ההגדרה של מישהו אחר. אבל לי היו הגדרות. אני לא
מסוגלת לקבל מישהו שיחרוג ולו במעט מהן. בשלב מסוים, התחלתי
לראות שלטים מעל הראשים של האנשים: זה מכוער (לא שהייתי צריכה
שלט בשביל זה, אבל בכל זאת), זה לא נותן לאנשים לחצות כשהוא
נוהג (אני שונאת כאלה!), זאת אוכלת מוזר, זה מתעטש מצחיק, וכך
העולם היה יפה ומקוטלג. היה לי מאד קל לדעת עם מי אני רוצה
להסתובב ועם מי לא, יותר עם מי לא למען האמת. היה לי נחמד ככה,
להסתובב עם אנשים שאני יודעת בדיוק מה ואיפה הפגמים שלהם.
עצרתי פעם להסתכל במראה. מעל הראש שלי היה שלט ענק:
"פרפקציוניסטית", חוץ מזה - כלום. חייכתי לעצמי, "מושלמת,
הא?". אדם חכם אמר לי פעם, שנרקסיזם הוא המפתח לחיים, כי כשאתה
אוהב את עצמך אתה מפתח את עצמך.

ובכן, הוא צדק, אבל חלקית. ברגע שהאהבה שלך לעצמך מוגזמת, כמו
ששלי הפכה להיות, אתה רואה אצלך רק את מה שאתה רוצה לראות, אני
ראיתי "פרפקציוניסטית". השנים חלפו, הסטנדרטים השתנו, אנשים
השתנו, ואני הגעתי לצבא. אני מדלגת על התיכון, כי זאת תקופה די
משעממת, הסתובבות חסרת מעש בין קבוצות אנשים. אני כמובן, תמיד
הייתי בקבוצה השולטת. ביטחון עצמי מקנה לך את זה. בכל מקרה,
הגעתי לצבא, היה קצת קשה, אבל הסתדרתי. מעל המפקד שלי היה שלט:
"קטן" ואני לא יכולתי שלא לתהות אם הכוונה היא למוח או לאיזה
איבר אחר, או שהוא סתם צר אופקים. יש לי הרגשה שזה היה שילוב
של שלושתם. בכל אופן, בצבא כבר נשארתי עם שני חברים אולי, וגם
הם לא משהו: לאחד היה כתם לידה על הגב, ולשניה היה מחסור בידע
כללי. הייתי די מבואסת מהמצב הכללי.

יום אחד, סתם יום רגיל לחלוטין, הלכתי ממבנה אחד בבסיס למבנה
השני בעודי חולפת על פני מספר אנשים. התסתכלתי על השלטים שלהם,
מעל ג'ינג'ית נמוכה היה כתוב: "חסרת טאקט", ואני לא סובלת חוסר
טאקט. מעל אחד גבוה ורציני היה כתוב: "חסר חוש הומור", בעוד
שליד האיש שהלך לצידו היה כתוב: "חוש הומור מפותח... מדי".
תהיתי אם אני אי פעם אמצא את ה-בנאדם, ההוא שהחיסרון שלו יהיה
קטן, או אפילו שלא יהיה לו חיסרון בכלל. נכנסתי למבנה שאליו
הלכתי, והתחלתי לדבר עם מישהו שם, לא ממש התרכזתי בשלט שלו, רק
רציתי להביא לו איזה טופס ולגמור עם זה. מסרתי לו את הטופס
והתחלנו לדבר. קוראים לו אמיר. הוא היה נחמד מאוד. הסתובבתי
ויצאתי כשאני מחזיקה את הטפסים בידי הימנית, וידי השמאלית
אוחזת בכוס קפה למפקד שלי, כ"פיצוי" על כך שלקחה לי דקה יותר
להגיע. אם אני אגיד לכם שלא הסתכלתי על השלט שלו, אני אשקר. על
השלט שלו היה כתוב: "פרפקציוניסט".
לא ראיתי את אמיר מאז, עד לפני כמה ימים... ימים  מיוחדים מאוד
בשבילי.

עכשיו אני כבר אחרי השיחרור, שנתיים של עבודה בתור פקידה בצבא
לא ממש עוררו בי רגשות פטריוטיזם, אבל נשארתי בישראל בכל זאת.
החלטתי לחפש משרה עם השפעה על אנשים, משרה שתוכל להפוך אנשים
להיות יותר דומים לסטנדרטים שלי: משרה שתקנה לי את הכוח להפוך
את העולם למושלם. אז הפכתי להיות מורה. השכר היה עלוב, השעות
היו רבות , המיגרנות היו תכופות, אבל לי לא היה אכפת.
בראש שלי כל הזמן הסתובבה המחשבה על עולם מאושר, שבו לא יהיו
אנשים חסרי טאקט, ולא יהיו אנשים שלא עוצרים ונותנים לחצות את
הכביש, לא יהיו אנשים חסרי ידע כללי, כולם יהיו מושלמים. ומי
שלא מושלם - נהפוך אותו לאחד. והשלטים? הם המשיכו להופיע מעל
ראשים של אנשים, אומרים לי בדיוק מה המגרעות של כל אחד ואחד.
הייתי מלאת מוטיבציה, הכנתי דפים והרצאות, נתתי עבודות ושיעורי
בית, עשיתי בחני פתע והשקעתי שעות בהכנת מבחנים. הילדים? הם רק
שנאו אותי. לא רצו ללמוד ממני כלום. אני רציתי להפוך את העולם
למושלם, והם שונאים אותי... חצופים.
אז התפטרתי. בגללם. הייתי מובטלת מספר חודשים, למעשה, אני
עדיין מובטלת.

לפני כמה ימים הסתובבתי בגינה ציבורית ותהיתי על כל מני דברים,
על פני חלפו שלטים, סליחה, אנשים. אחד מגמגם, אחת מתאכזרת אל
חיות, אחד שומע מוזיקה מחורבנת, למישהו אחד היו סטיות שאני לא
אנקוב בשמן, בקיצור- העולם היה מלא מגרעות. ואני? אני
פרפקציוניסטית.
אז הלכתי בפארק, בהיתי בשלטים, תהיתי אם יהיה מישהו נורמאלי
שאוכל לפתח איתו שיחה, תהיתי אם יהיה מישהו שיבין אותי, מישהו
שיהיה כמוני, ישתווה לרמה שלי. ברגע זה, אולי לא שמתי לב, אבל
פרפקציוניזם הפסיק רשמית להיות המגרעה הראשית שלי. הפכתי כבר
להיות מתנשאת ויהירה, הפסיק להיות לי אכפת מאנשים אחרים,
חיפשתי רק דרך לרצות את עצמי, למצוא חברה שתשתווה לי ויחד
נלגלג על העולם העלוב.
ואז נתקלתי באמיר. זיהיתי אותו לפי השלט שמעל ראשו, ובוא היה
כתוב באותיות, לבן על גבי שחור, "פרפקציוניסט". אף פעם לא
ראיתי עוד אדם עם שלט "פרפקציוניסט" מעל הראש, חוץ מאמיר
כמובן. זכרתי אותו עוד מאותו היום בצבא.
הוא ישב על הספסל וקרא "ידיעות אחרונות". אף פעם לא אהבתי
פוליטיקה... לפתע הופיע שלט חדש מעל הראש שלו: "שמאלני
קיצוני"... אף פעם לא אהבתי קיצוניים. ואז השלט התחלף בשלישית:
"קיצוני בכל מה שהוא עושה". אמיר כבר לא נראה מושלם בכלל.
הסתובבתי  והלכתי הביתה.

נרדמתי כמעט בו ברגע שזרקתי את עצמי על הספה, מה שקרה בערך
שניה וחצי אחרי שנכנסתי, בקיצור, נרדמתי מהר מאוד. והחלומות לא
אחרו להגיע.

עברתי בדלת אחת. סתם, דלת  רגילה. בהתאם לחדר אליו נכנסתי,
שהיה קטן ופחוס, היה איש. איש קטן ופחוס, קופסאתי משהו. חייכתי
אליו, אחרי הכל, אני מנומסת. הוא לא חייך. הפנים שלו היו
קפואות. ואז  את השלט שמעל ראשו שאמר: "נמוך" (כאילו שלא שמתי
לב), החליף שלט: "לא מנומס". ואז הוא חייך, חיוך מקסים, עם
גומות חן כאלו, חיוך ממיס. השלט נעלם. השקט כבר התחיל להיות
מביך, אולי בעקבות החיוך, שבדרך כלל מלווה גם בשלום או משהו,
ואולי לא.
"מוזיקה?" האיש שבר את השתיקה לבסוף.
"אממ... טוב" עניתי.
"לא לא" אמר האיש,
"מה לא?" שאלתי, "אבל הרגע הצעת לי לשמוע מוזיקה, לא?"
"וואו" אמר האיש.
הוא כבר הפך להיות ממש מעצבן. ואז השלט התחלף ל: "מעצבן ולא
ברור". האיש הרים ראשו בתהיה, כאילו יכל לראות את השלט.
התחרפנתי לגמרי. "אולי הוא רואה את השלט?!" חשבתי לעצמי. האיש
חייך חיוך, לא חיוך ממיס הפעם. חיוך זדוני. כאילו הייתה לו
התגלות. הוא הסתכל לי בעיניים, כאילו הוא קורא מחשבות. מתוך
אי- הנעימות של להסתכל לבנאדם אחר בעיניים, וגם בגלל שזה לא
מנומס, הסטתי ראשי הצידה.
האיש בתגובה התעתק לנקוד בה בהיתי עכשיו. הוא הביט לי ישירות
בעיניים שוב.
הסתכלתי לכיוון אחר. "די כבר!" צעקתי עליו. ואז הוא התעתק שוב.
נעלם. הסתכלתי סביבי, חיפשתי אותו. למען האמת, החדר היה קצת
מפחיד בלעדיו, קצת מאוד אפילו. ואז הוא הופיע שוב. על האף שלי.
קטן יותר ממה שהיה קודם, הוא ישב על האף שלי כאילו האף היה
סוס, ועם מחשבה זו שלי, הופיע על אפי אוכף. האיש הקטן ממש היה
מוכן לצאת בדהרה על האף שלי, וזה עיצבן אותי עוד יותר, אבל לא
ניערתי אותו מאפי מחשש לפגוע בו. אני לא רוצה לפגוע ביצור
תמים, אחרי הכל, חוץ מלעצבן אותי, הוא לא עשה כלום רע. אז
ישבתי, וחיכיתי. חיכיתי שמשהו יקרה, וכלום. אלוהים יודע כמה
זמן ישבתי שם, עד שלבסוף הואיל בטובו האיש הקטן להתעתק מאפי,
אל הקיר המקביל לזה שנשענתי עליו. האוכף הקטן נזרק מאפי אל כף
ידי.
צחקקתי.
"יש לך צחקוק יפה, את יודעת עלמה..."
"תודה", עניתי. ושוב חייכתי חיוך, מנומס כמובן. האמת היא שלא
ממש רציתי לחייך באותו הרגע, רציתי לצאת משם. הכל נהיה יותר
מדי 'קריפי' בשבילי. " אל תפחדי עלמה" הוא אמר, ושוב הופיע על
פרצופו חיוך ממיס, והשלט נשאר. הוא בכל זאת מעצבן באמת. עיצבן,
לפחות. בלי לשים לב, החיוך המנומס נשאר מרוח על פרצופי ברישול.

"אין צורך לחייך עלמה, אם אינך רוצה כמובן". אי הנעימות גברה.

"אין צורך להרגיש אי נעימות עלמה". האיש הזה היה מעצבן ונחמד
בו זמנית. השלט החל להבהב, כמו טלוויזיה עם קליטה פגומה. "הוא
יודע מה אני חושבת?" תהיתי, ולפני שהספקתי להגיד "ג'ק רובינזון
אוכל בננה על  אי טרופי בשקיעה" (כן, לקח לו קצת זמן לדבר) הוא
אמר: "כן". זה נחמד שהוא חוסך ממני את הדיבור, פעולה ששנאתי
מאז היותי מורה. מכירים את זה כשאתם עושים משהו יותר מדי, ואז
נמאס? לי נמאס לדבר. רציתי שפשוט יבינו. חשבתי לרגע על איך
תפקיד המורה השפיע לי על החיים. איך הקריירה שלי, שאמורה להיות
נפרדת מחיי האישיים, עיצבה לי את האישיות, חישלה אותה, ואותי,
כמובן. אחרי הכל, אני האישיות שלי. לא?

נהייתי רעבה. ממש רעבה, כאילו לא אכלתי מיליוני שנים, כאילו
הקיבה שלי הייתה חור בשן שזקוק לסתימה נואשות. הבטן שלי כאבה
מרוב רעב. כשאומרים "אני מסוגל לאכול פיל", אומרים את זה
בהגזמה לרוב, הפעם באמת יכלתי לאכול פיל.
"בואי". הופיעה דלת על הקיר שמימיני. דלת ורודה מעץ, חביבה
למדי, לא ממש הסגנון שלי.
הלכתי אחרי האיש.
יצאנו לחורשה קטנה וחביבה, עם דשא ירוק. היא לא הייתה פתוחה,
הצדדים שלה נראו כתפאורה שצוירה בדיוק מפליא, עם עננים ושמיים.
באמצע היה שולחן ענק. גדול מספיק בשביל להכיל... פיל. שיט.
אכלתי. אני לא מגזימה סתם, כשאני אומרת משהו, אני עומדת בו.
הייתי ממש מלאה. הרגשתי כמו בלון מים עם ידיים ורגליים, ממש לא
יכלתי לזוז.
"כלום לא בוער, עלמה. שבי בנחת".

נרדמתי שוב.
מצאתי את עצמי בחדר צר עם תקרה גבוהה, ובו עמד איש גבוה וכחוש
למדי. שרוכי שכזה. שונה לגמרי מהאיש הקודם, שדמותו ואופיו
עדיין היו חרוטים בזכרוני.
בדרך משונה חיבבתי את האיש הקודם, למרות שהייתה לו נטייה לפרוט
לי על העצבים כמו איזה נגן נבל מחורבן. "שלוווווםםםםםם!" הוא
אמר בנימה כ"כ חביבה שזה היה מעצבן למדי. "שלום" אמרתי,
וחייכתי חיוך מנומס. מעל האיש הזה, לא היה שלט. דיברתי איתו די
הרבה זמן. ישבנו בחדר, שהיה מרוהט בשני כיסאות חלודים ושולחן
עלוב למדי, אבל איכשהו החדר נראה מפואר, אני לא יכולה להסביר
מה היה שם שהפך אותו לכזה... כזה... מלכותי. משהו עם סטייל.
שוב נהייתי רעבה. הפעם לא חשבתי שאני יכולה לאכול פיל, אני
אסתפק באיזו פרה. "אחרי" קרא האיש. הדלת הופיעה הפעם על הקיר
שלשמאלי, דלת גדולה כזאת מימי הביניים. מאופקת ועם סטייל, כמו
שאני אוהבת. עברנו לחדר קטן שצבוע בצבע בורדו כזה, שבמרכזו
שולחן ענק, מספיק גדול כדי להכיל שני פילים, אבל... רגע...
"שבי נא, גבירתי" אמר האיש הרזה בנימוס ומשך את הכיסא מעט
אחורה. חייכתי אליו חיוך מנומס, והוא חייך חיוך מנומס בחזרה.
"חיוך זה דבר צבוע" חשבתי לי. האיש הלך לצידו השני של השולחן,
וברגע שבו התיישב, הופיע מולי... כן, כן... סטייק. קטן למדי.
עם תפוח אדמה גמדי לידו. לא משהו משביע. אז נשארתי רעבה, כי לא
נעים לבקש עוד, והוא עוד כזה מנומס.
ישבנו ודיברנו די הרבה זמן, וכל הזמן הזה, לא הופיע מעליו שום
שלט. הוא היה מנומס נורא, נחמד, משעשע משהו, נאה למדי, הוא היה
איזון מושלם של הכל. ואני כל הזמן תהיתי מה לא בסדר איתו, כי
אם הכל בסדר- משהו חייב להיות לא בסדר.
עם המחשבה הזו שלי, של "אם הכל בסדר, משהו חייב להיות לא
בסדר"- מצאתי את עצמי בחדר שחור גדול יחסית לקודמיו, ועל הקיר
הייתה כתובת גדולה: "אם הכל בסדר, משהו חייב להיות לא בסדר".
תהיתי מה המטרה של זה. בהיתי במשפט זמן מה, ולפתע זה הכה בי.
כמו שג'רי מכה לטום על האצבע ברגל עם הפטיש של השני טון, במעין
בום חולני. אני ממש מטומטמת. מה זה המשפט הזה? סוף סוף הכל טוב
ויפה, ואני יושבת ומחפשת פגמים. ואז חשבתי עוד קצת.

"בכל דבר יש פגמים אתה יודע." אמרתי לאיש הקטן ברגע שהופיע
בחדר.
הוא לא חייך ולא כלום. סתם הסתכל עלי, ועיניו נראו מלאות
ציפייה, כמו ילד קטן שיודע שאי שם במקרר יש עוגת שוקולד ענקית
ושהוא רק צריך לחכות בסבלנות כדי לאכול אותה, כאילו סבלנותו
הולכת ואוזלת, ותכף הוא יסתער על המקרר ולא יהיה אכפת לו
מכלום. ילד קטן לא חושב על מה שיקרה בהמשך, לכן אינו מתאפק.
ילד קטן אינו מסוגל להבין את גודל העצב שיבוא אח"כ, כאשר
יענישו אותו. האיש הקטן הבין, אבל עדיין הייתה בעיניו אותה
ציפיה של אחוז טירוף, הרצון המשווע לאכול את עוגת השוקולד היה
טמון בו.
"זה מוזר, כי הציגו בפני משהו 'מושלם', ואני רק חיפשתי בו
פגמים, במקום לחפש דברים טובים. ואני תמיד חשבתי שאחרים הם
הבעיה. שהם לא מספיק טובים.", והאיש עדיין בהה.
נשענתי לאחור על הקיר, מהרהרת בכל המחשבות שמתרוצצות לי במוח,
מנסה לסדר אותן באיזושהי צורה שתראה הגיונית. ואני תמיד חשבתי
שלהיות פרפקציוניסטית זה מצוין, כי לשאוף למצוינות מביא אותך
להישגים.
"רושם ראשוני זה דבר משונה." פסקתי לבסוף.
האיש הקטן מחא מחיאת כף אחת. קם על רגליו, כשהוא עדיין לא
מחייך, והרים את ראשו מעלה בחיפוש אחר שלט, אבל עכשיו, לא היה
מעליו שלט. הוא היה רק איש קטן וחביב שנתן לי לאכול וקרא לי
"עלמה" כל הזמן, כאילו אנחנו באיזו תקופה קדומה ואני בת אצולה.
איש קטן שלא חייך כשלא התחשק לו, לא אמר 'תודה', 'סליחה'
ו'בבקשה'. אבל עדיין, איכשהו, משום מה, העדפתי אותו על האיש
הגבוה והרזה.

התעוררתי.
הלכתי להתקלח, המראה נתמלאה אדים, כשהייתי קטנה נורא אהבתי
לכתוב על האדים האלו. אז כתבתי את כל מה שאתם רואים עכשיו. אני
רק מקווה שהחלומות לא יעברו לי מהראש באותה מהירות שבה האדים
יעלמו כשאני אפתח את הדלת.