והיא קראה אותו לכולם!
לא היה לה שום זכות לעשות זאת, אך בכל זאת עשתה.
מעולם לא היה לה כבוד לתלמידים, העיקר שבמבחן נקבל 100.
היא לקחה את המכתב שכתבת לי מידיי, לא שמתי לב שהייתה
בסביבתי.
חוטפת ממני את הפתק שנתת לי והחלה לקרוא אותו לכיתה בקול :

"אהובתי,
חיממת לי את הלילה הקודם שלי עם מכתבך,
לא יכלתי להרדם עם החיוך הגדול על פניי.
חצי שעה בהיתי בתקרה (אני חושב) וחשבתי עלייך (אני בטוח),
עוד חצי שעה לאחר מכן שחשבתי על שנינו, יחד.
בשביל הלילה הזה אני צריך אותך, כה צריך אותך אהובתי.
כואב לי לומר זאת בידיעה שגם לך יכאב הדבר,
אך אני כמהה לקולך, למילותייך הנשגבות.
רק רציתי לומר לך זאת. כרגע אין אני בלי את.
שלך אם תרצי בי -
אהובך."

ואני רציתי לבכות, לא בטוחה אם כי מהאושר שגרמת לי, מהצחוק,
מהבושה או מהעצב שהוא בידיה - מכתבך בידיה !
רצתי החוצה, טורקת את הדלת בעזיבתי את הכיתה. פרצופה תמים,
כאילו לא היא שקראה את מכתבך לכיתה, כאילו מכתבתך לא נקרא
כלל.
היא ראתה בי כילדה קטנה ולא יכלה להבין אותי, לא עכשיו וגם
מעולם לא - כאילו אטמה ושכחה את דמותה כנערה שפעם הייתה.
היא כבר מבוגרת, אולי באמת שכחה את עברה כנערה ואולי רצתה
לשכוח. זה לא שינה דבר! אני הייתי עדיין על מדרגות בית הספר,
עדיין בוכה, עדיין חושבת על כל התלמידים המגחכים להם מולי. לא
רציתי להיות שם, מעולם לא באמת רציתי להיות שם.. אולי רק כדי
לראותך.
לאט לאט נשימתי חזרה אליי, וחזרתי גם אני לעצמי. הלכתי לאט דרך
המסדרון הצר לכיוון חדר המורים, התיישבתי על הכורסא הכחולה
וחיכיתי למנהל, חיכיתי לומר לו איך עברה על החוק, הבישה אותי
מול כולם, מולך. בעודי חיכיתי למנהל כבר מספר דקות, עברו בי
מחשבות על כל הגיחוכים, הפרצופים של הילדים שלא היה להם מושג.
שוב התחלתי להתרגש, להתנשף מכעס, רציתי לנקום בה על מה שעשתה.
נקמה נראתה בעיניי, גירושה היה לי כמחשבה היחידה - עד שנכנסת.
הייתי כה עצובה! אסור היה לה לעשות את זה! אמרתי לך כשכולם
שמעו. שתקת, כבר 30 דקות שלא אמרת מילה.
המשכת לשתוק, היה בך מבט רגוע, ניחוח, כאילו לא היה לך אכפת
שכולם ידעו, כאילו לא ידעת בעצמך. התקרבת אליי, בעודי מגמגמת
על אי הצדק - העברת את ידך על שפתיי כמחווה לשקט ונישקתי אותי.
נישקת אותי מול כולם. עכשיו גם אני שתקתי, שכחתי מי אני, איפה
אני. כל מה שראיתי זה אותך.. כל השאר נראה מעורפל ולא חשוב.
התחלתי ללכת הרחק מחדר המורים, עברתי את המסדרון הצר, את דלת
הכיתה, את מכונת השתייה שאף פעם לא עובדת, את חדר השרת...
הגעתי לכניסת בית הספר, מימין לי היה השומר, משמאלי היה תקנון
חוקיי בית הספר. גיחכתי משום שידעתי מה היה בו, יצאתי מבית
הספר מסתכלת פעם אחרונה אחורה ורואה את השומר קורא את חוקיי
בית הספר, ממשיכה אני בדרכי ונעלמת.

תקנון- חוקיי בית הספר:
1.למורים יש להתייחס בכבוד כלפי התלמידים כל אחד בפני עצמו
וכשווים.
2.אין למורים לקחת חפץ ששייך לתלמיד, גם אם הוא/החפץ הפריע
למהלך השיעור.
3.במקרה של העברת פתקים למורה יש זכות לקחת את הפתק אך נאסר
עליו לקרוא את הנאמר בו
4.במקרה של ...

ואני, אני כבר הגעתי הביתה, שוכבת על המיטה, חושבת עלייך ועל
הטיפשות שבדברים..
עוצמת עיניים, רגועה...

5.נאסר על התלמידים לנהל יחסים רומנטיים בשטח בית הספר (
נשיקות וכדומה.. )
6.אין על תלמיד לצאת משטח בית הספר לפני הזמן ללא ידיעת
המנהל..
7.אין על תלמיד...

הטיפשות שבדברים, אחח... הטיפשות.
כבר לא כעסתי. עיניי היו עצומות בשלווה.
היום הזה לא היה נורא כל כך, לימד אותי משהו שכנראה כבר
ידעתי...
עבריינית קטנה אנוכי, הרי התנשקנו כנגד תקנון בית הספר...
כבר לא היה אכפת לי מהמורה, מהתלמידים, שמחתי שאתה קיים, שלי
ושטוב לי איתך. ועכשיו כשהיום הזה נגמר... ואני חושבת על זה
באמת ...
למי? למי אכפת מהחוקים ?!.