בוקר אחד התעורר האזרח ק' וגילה כי הוא בן 30. הוא הביט מטה אל
הכרס הקטנטנה, הכמעט בלתי מורגשת שגידל זאת שנראתה תמיד בולטת
קצת יותר מדי בבגדים שהיה קונה בחנויות אופנתיות כדי לפצות את
עצמו ולהרגיש שהוא עדיין בפורמה. הוא תמיד טרח להכניס את הבטן
פנימה ואת החזה החוצה, כמו שאמרו לו, אבל בזמן האחרון זה גם כן
התחיל לא ממש לעזור. וחדר הכושר שעמם אותו יותר מדי. והוא
הפסיק עם זה מהר מדי. הוא הרגיש את הזיפים שבלטו קצת יותר מדי
אחרי שלושה ימים של חוסר גילוח, והרגיש שהם טיפה קשים יותר ממה
שהיה רגיל. או שמא הם היו קשים כבר הרבה קודם, רק עכשיו הוא
פתאום שם לב. פתאום הם היו ממש קשים. כאלה שדוקרים אותך כשאתה
נשען על היד עם הלחי. עם ידו הימנית הפשוטה לרוחב המיטה הוא
הרגיש שהיא ריקה מדי בזמן האחרון. או שמא שבע השנים האחרונות
של יחסים שלא ארכו יותר משלושה חודשים החלו להציק לו פתאום.
הוא נזכר בעבודה שהוא צריך ללכת אליה. שם הוא מרוויח טיפ טיפה
פחות מדי. כן, הוא לא היה במינוס בבנק, או אולי רק קצת, בעצם.
הוא עבד שעות ארוכות מדי, משעממות מדי, מתסכלות מדי. או אולי
רק קצת. הכל היה בינוני מדי. אפור מדי. יותר מדי. טיפה יותר
מדי. ככה זה יהיה. הוא חשב. ככה זה יהיה. טראוויס ביקל -
ההולכים למות מצדיעים לך.