אני נופל כמו גוויעה לתוך פרסומת
של טלפון סוללרי
ממש ליד בית חולים על שם רבין
אך כל הרופאים בעולם לא הצליחו
להציל את יצחק.
כמו שלא הצליחו להציל את אוסלו,
ורק רופא הנגבי קבע את מותו
וקבע את מותנו כולנו.

הפארקים הציבוריים מלאים באנשים
חסרי דיור,
חסרי תקווה,
חסרי ממשלה.
ישנים על ספסלים, בתוך אוטובוסים חונים
ישנים בתוך בתי כנסת
אשר תמיד פתוחים,
תקווה ישנה במשרד האוצר,
אך דלתותיו תמיד נעולות מבפנים.

גיטרה מיללת בלילה ארור
מגננת בלוז מודרני של כאב ישן
של דורות אשר חלפו
של סבל שעבר
וחזר.
בלוז של כושי מוכה על ידי לבנים,
בלוז פורץ את הלילה
בלוז מתוק
בלוז מגיטרה שאותה מנגן איש חובש כאפיה.

נעליים צבאיות חוזרות הביתה
את החייל הן שכחו מעבר לקו כלשהו
קו מלאכותי של מדינאים,
פוליטיקאים אשר שכחו שצלם אנוש
זה דבר אמיתי ולא רק רעיוני,
שכחו שנולדים אתו ומאבדים אותו במלחמות.
הם שכחו, אך זוכרים שכחו,
ורוצים שגם אנו נשכח-
ידליקו טלוויזיה ממשלתית
ומול תמונות רצות מהר מדי, נשכח.

אינדיאני בן חמש שנים מסתכל על בקבוק בירה
ריק מתוכן, ריק מתקווה,
מסתכל על מפה ומפקפק בהיסטוריה,
בוהה באורות מהבהבים של קזינו,
ביריחו כבר כיבו אורות מזמן,
והילד תוהה- האם אני רק עוד הבהוב?
האם יש בי חיים מעבר למפסק החשמל?
האם אני התקווה של אלפים שמתו,
או שמא הגשמת רצונם של אלו אשר המיתו?

יש עוד נר קטן דולק בכפר
משורר אומלל של עם מדוכא
נושא על כתפיו זעם של אלפי שנות תוהו ובוהו.
תוהו- המדכא
ובוהו- המדוכא
שנושא על כתפיו זעם של תנ"ך שלא הוא כתב
אך, בגינו, נהרגו אחיו שלא הכיר ושלא הכירו אותו.
שלעולם לא יהיו יותר משישה נרות,
כמו שתוהו ובוהו יהיו רק שני נרות ביום שישי בערב.