שוב הגיע החורף, שאותו אהבתי מכל בימי ילדותי.
שוב אותן חלונות מלאים בטיפות שמסרבות להסתלק, שאת אותן טיפות
כה אהבתי אז...
ואני מאז התבגרתי, ועכשיו כשבא החורף אני בוכה.
ואולי תגידו שאין לזה סיבה מוצדקת, וזהו עוד תירוץ עלוב כדי
להיות עצובה.
אבל זה כואב כל כך.
קשה לי בכל חורף מחדש להיכנס לתוך הפוך מבלי שיהיה שם אף אחד,
וקשה לי המחשבה שהדבר היחיד שיכול לעשות לי חם זה עוד סמיכות
ומחממי אוויר.
עוד יום בלי השותף לכרית, עוד יום בלי שמישהו ישתה את כוס
השוקו החמה הנוספת, עוד יום שעובר בצפייה בסרט לבד.
כן, כואב כל כך.
ואותם חלומות-הזיות שכאלו משתלטים עלי, אותם חלומות של אהוב
לצידי, אותם חלומות של חיבוקים חמים ונשיקות מתוקות.
הרוח נושבת, מביאה עוד קור אל ליבי... ולמה היא לא מתחשבת? אני
קופאת כבר כולי- מבדידות, כולי חלשה ותשושה.
ואבדה בליבי התקווה היחידה שעוד יהיה מישהו בכרית שליד... עם
חיבוקים חמים ונשיקות מתוקות...
שוב הגיע החורף, ואיתו, הדמעות.