(במרכז הבמה שוכב ארון קבורה. איש לבוש שחורים נכנס והולך לאט,
רגליים נגררות מאחוריו, אל מרכז הבמה, ואז נשכב בתוך ארון
הקבורה כך שלא ניתן לראותו עוד)
איש: אם תהיתם אי פעם מה צורה לקבר מבפנים, יכול אני כעת לומר
לכם, אך נדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, כי אין תמיהה רבה
בשאלה שכזו - הקבר אינו אלא בור באדמה, תיבה מלבנית שעומקה כך
וכך מטרים ורוחבה מתאים למת עצמו, אלא אם מת ארוך הוא, ואז
יותאם אורכו לקבר. השאלה המעניינת באמת היא באיזה כיוון מוטל
המת אל תוך קברו - האם הראש נוגע במצבת הזכרון, או שמא הרגליים
- האם על ראשו של המת מונח עול כבד של אבן גם אחרי מותו, או
שמא משמש ראשו ככר מרעה לפרחים ולעשב שיצמח שם בבוא היום?
כל אלו יכול אני כעת לספר לכם, כי אני, כפי שאבות אבותיכם
וודאי עושים כיום ממש, שוכב לי כאן מתחת לרגליכם, מקשיב
להספדיכם, לבכי המזוייף. דמעות תנינים נושרות אל האדמה הסובבת
אותי ונספגות בה, נעלמות כשם שבאו - בלי אמת, בלי כוונה, רק
מטרה ברורה יש להן, וגם מטרה זו אינה נשגבת במיוחד - רק להראות
כמו כולם, לבכות כמו כולם.
אילו רק ידעו כולם כי אין האחרים מעוניינים לבכות על גופתי כשם
שהם עצמם אינם מעוניינים בכך, אזי איש לא היה בוכה. היו נאספים
שקטים אל הקבר הטרי, מביטים לרגע על הר החול המכסה את הר האדם,
וממשיכים לדרכם.
ככל שיש פחות אנשים בעולם, כך יש יותר משאבים לחלק בין מי
שנותר מאחור. מלאך המוות צריך להיות ידיד טוב לרודפי השיוויון,
שכן רק הוא מאפשר לחלק את העושר של הטבע כך שיספיק לכולם. רק
הוא נותן לטבע את אושרו.
אך אין זה כבר מענייני כיצד תחלקו את בשרי כשיגיע, ביום מן
הימים, אל שולחנכם, אולי כדג שנגס בתולעת-פתיון שנתגדלה כולה
על בשרי שלי - אם מלך דנמרק יגיע יום אחד אל שולחנכם כדג, מדוע
לא אני? במוות כולנו שווים. והרי כבר אמרתי שמלאך המוות הוא
ידיד טוב לרודפי השיוויון.
לעיתים נדמה לצופה מהצד שהאבל על מותי הוא אמיתי, אך ביכולתי
להבטיח לכם שלא כך הוא. הנה, עומד שם איש אחד, שערו מאפיר ואפו
מקונח ללא הפסק על-ידי בת-זוגו הצמודה לו. הוא יודע - הו, כן,
הוא יודע טוב מאוד, שכן לא חסכתי מאמצים כדי להשאיר לו רמזים -
אם כן, יודע הוא כי אותה בת-זוג יפה ונאווה הייתה לי לזנונים.
שונא הוא אותי בכל נפשו, אך מרגיש הוא חובה להראות כאילו אין
בליבו דבר כנגדי - כי אחרת יתגלה קלונו ברבים, והוא יאלץ לוותר
על זוגתו-אהובתו.
שם בצד, מאחרי כולם, עומדת אישה צעירה, שהולכתיה שולל בהבטחות,
וכעת היא באה להודות לי על המתנה אשר לקחתי ממנה. כזה הייתי,
ולו רק יכולתי, הייתי מצמיד עוד בחורה אל חיקי כאן בקברי -
להקבר באושר תמידי, גן-עדן עלי אדמות. או בעצם - תחתי אדמות.
אין זה משנה. מהמקום בו אני עומד, לאו, שוכב, אין הבדל בין
מעלה ומטה. טעות היא להאמין כי הגהינום שורר תחתינו וברקיע יש
גן-עדן. יש רק אדמה, והאדמה מקוללת היא.
ממש לידי רוקע ברגליו אדם שרוששתיו כליל מנכסיו בעצות מטופשות
ומיותרות. על שום מה בא איש שכזה ללווית שנוא נפשו? אל יהא ספק
בלבכם. גם אם יצעק ויקלל כי בא לזכך את נפשי ולהביע את סליחתו
טרם אעלם מן העולם באבחת מעדר. לא - אדם זה בא לכאן רק לראות
את חול המעדר נוחת עלי וקובר אותי סוף-סוף. רוצה הוא להיות
סמוך ובטוח כי מת אני, ולא אחזור עוד לטרוד את נשמתו.
אין אני מאשים את האנשים הללו - הם כאן בצדק. רק אדם אחד אין
צורך בו בכל המהומה הזו, וזה אני. מה לי כי אשכון כאן בחדרון
הרבוע הזה? מדוע לדחות את הקץ? במקום להטילני כמאכל לנחותים
שביצורי הארץ, היו מטילים אותי ביער, להיות למאכל לחיות הטרף
ולטורפי הפגרים. יתכן כי הכבוד הזה גבוה מכדי להתאים לבן אנוש.
אולי זו הסיבה שבגינה כולנו נקברים כאן, מתחת לאדמה. כמו כלב
המחביא את שללו בבור, כך אנו מחביאים את שללנו, שלא יאכל
על-ידי חיות אחרות מלבדנו. וכמו כלב זקן, אנו שוכחים את המטמון
וממשיכים לחפש טרף חדש, ממנו ניקח נגיסה זעירה, ונשוב ונטמין
גם אותו באדמה הקרה, וחוזר חלילה.
ראשי סחרחר. ראשי - הא! - איזה ראש יש לי כעת? כעת כולי זנב,
אין לי מעלה ואין מטה, אין תחילה ואין סוף. למי אכפת היכן נקבר
הראש והיכן נקברות הרגליים? ומי אכפת מעל מה שוכנת האבן הכבדה?
כל שחשוב נכתב כבר על גבי המצבה. לא השם, או שם האב או תאריך
הפטירה. גם לא המילים הנבובות, קלישאות חרוטות באבן מען כי
יוכלו לחזור ולרשום אותן שוב ושוב ושוב, כמה טוב היה האיש שפה
נקבר. אך הנה - פה הנקודה החשובה, וכבר גיליתי את אותו מידע
חשוב אשר נותר לדראון עולם עלי האבן, המידע אותו באו כל האנשים
הללו לראות. פה נקבר, כאן נגמר, חסל ודי, כפתור ופרח. פה נקבר,
אדם כה זר, הסוף המר, כלל לא נמהר. פה נקבר.