יום שלישי בבוקר שעה רביעית, שיעור ספורט.
וככה אני, לא מהמצטיינים, אפשר לומר בלשון המעטה, או רוצים
להיות ממש בוטים, אז בשיעור אני נראה כמו שק תפוחי אדמה שמנסה
לרוץ (ובד"כ סתם שק תפוחי אדמה).
אני שונא את שיעורי ספורט, וזה לא בגלל הספורט שבשיעור, אלא
בגלל רונן וישי.
בני זונות, אני שונא אותם כל כך. הדימוי העצמי הנמוך שלי מספיק
לי בהחלט, אני לא צריך את החיזוקים שלהם לאגו המיוסר שלי.
"כדורגל" מכריז המורה.
איזה כיף, אני אומר בליבי בנימה הכי צינית שאני יכול למצוא.
ולחלק שאני הכי אוהב, הבחירות.
כמובן שרונן וישי עושים את הבחירות, וכל אחד מהם מתפלל בלב,
שהוא לא יצטרך לבחור אותי.
בלית ברירה ישי "זכה" בי, אחרי שנשארתי האדם האחרון שאפשר
לבחור בו.
כמובן, שהוצבתי בתור שוער, אבל בתוכי אני תוהה אם הם אי פעם
יבינו שלשים אותי כשוער לא תפתור שום בעייה, כיוון שאני לא
מצליח לעצור אפילו כדורים שאחותי הקטנה בועטת.
אפילו אדם שלא מבין כלום בכדורגל מיד היה מבחין בכך, שאני
בהחלט מיותר על המגרש, ושאני עדיף בתור הכדור עצמו.
רק עוד 5 דקות, אני מנסה להרגיע את עצמי.
כדור עף לעבר השער, ובאמת שאני לא יודע איך, הצלחתי לעצור
אותו.
רונן צעק לעברי איזו קללה, כבר לא הצלחתי להבחין איזה, מרב
המגוון הרחב שיש לו.
כל כך התעצבנתי עליו, עד שהנחתי את הכדור על הרצפה, ולא מסרתי
מיד לישי, אלא יצאתי מרחבת השוער ובעטתי בכדור כל כך חזק,
וקיוויתי כל כך שזה יפוצץ את רונן בפרצוף אם לא בביצים.
זה היה די אירוני אבל הכדור, באורח פלא מצא את עצמו בתוך השער
של הקבוצה של רונן.
לא ידעתי אם אני אמור להיות שמח, אבל כל הקבוצה שלי שמחה כל
כך, והמבט על הפנים של רונן היה שווה הכל.

יום שלישי שבוע לאחר מכן, שעה רביעית, שיעור ספורט.
ואני, שק תפוחי אדמה עושה דרכי לשיעור קצת פחות ממורמר מבדרך
כלל.
המורה מכריז שוב על כדורגל.
שוב הקול הציני שבי מרגיש מאושר.
רונן וישי התחילו לבחור, כרגיל, ואני עמדתי שם בצד אפילו לא
מנסה להקשיב לשמות הנזרקים בחלל המגרש.
פתאום שמעתי את זה, ונדהמתי - "עומר".
זאת הייתה חייבת להיות טעות, אך זו לא הייתה טעות.
בחרו בי, אחד לפני אחרון.
הבטתי בטל שנשאר עומד לבדו, בזמן שרונן וישי התווכחו על זה
שבגלל שישי התחיל לבחור, רונן נדפק עם ההכי גרועים.
הבטתי על טל, וריחמתי עליו.