צעדתי בתוך המון האנשים הממהרים, תוהה איזו בעיה יש לכל אחד?
איזה תסבוך, טראומה?
הנערה הביישנית, המפוחדת שסוגרת את מעילה עד הסוף גם כשחם,
ואינה מדברת כלל, הבחור שהולך ישר בלי להביט לצדדים, מבטו
מדוייק, ישיר ואף תקיף מעט, הבחורונת הדקיקה שאפילו מעיל
הילדות שלה גדול עליה, וזה לא מספיק... הבחור שלובש בגדים של
בנות לא כי הוא רוצה, או זאת שבטוחה בעצמה כל עוד אנשים
מסתכלים.

עלי שלכת לרגליי נראים כפרפרים זעירים בסוף יומם היחיד, מונחים
על האדמה, גוססים לסוליות האנשים, הרמתי עלה יפה שעוד לא נרמס
והכנסתי לכיס המעיל.
אני... אני רק הולכת לצלילי המוסיקה המשתלטת על כל צליל אחר,
אבל רק אני שומעת.
חוזרת הביתה... לדירה שאותה מכנים "בית", הכתובת שלי...
חוצה את המקום שהוא יותר בית בשבילי מכל דירה, אך נרמס ברוע
וסיגריות זולות.
2 ספסלים נטועים במדרכה שסביבה עצים ופרחים בהמוני צבעים
ועלים... כל כך הרבה עלים, גם על המדרכה פרושים כמרבד.

שונים כל כך מהעלים ברחוב המממהרים.
הרמתי עלה והשוותי אותו לזה שהיה בכיסי, הפרפר הגוסס לעומת סוס
בר פראי הגדל בטבע בחופשיות.
הנחתי את שניהם בכף ידי וסגרתי בעדינות, בלי לרמוס.
כעבור כמה דקות, הפרפר קמל לעומת מראה הסוס הפראי... לחיות
אבוד בלי המוני רגלים ממהרות, עשן פיח ורעש, יודע שכל רגע יכול
להיות האחרון... כמו פרפר, עוצר נשימה ביופיו ובחן הרגעי שלו,
מולו החופשי, נטול מעצורים רק עף לאן שהרוח תקח אותו... הרחק

wild wild horses... we'll ride them some day