בגן שלנו ישנה ילדה חמודה ושמה רנה.
היא גרה בקיבוץ וחיבבה את כל האנשים שחיו שם, היו לה צמות
ארוכות ארוכות בצבע שחור, כל ילדה אחרת הייתה מתלוננת על צבע
השער השחור. אבל לא רנל'ה.
לרנל'ה היו עיניים חומות שנצצו בשמש.
רנלה הייתה ילדה שתמיד הייתה מאושרת, חיוך על פניה היה מצב
רגיל וקבוע. כולם אהבו את רנל'ה. היא תמיד הייתה עוזרת לכולם
ומחייכת.

רנל'ה הייתה הילדה הכי יפה בגן. היא באה אלינו באמצע השנה לא
בהתחלה עם כולם. בגלל זה לא יכולתי לשבת לידה בשעת הציור, כל
הבנות רצו לשבת לידה תמיד. פעם אחת בריכוז רנל'ה הלכה לשטוף
ידיים. כשהיא חזרה לא היו מקומות פנויים. היא הלכה לגל, שישב
לידי. ואמרה לו "אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשבת ליד שלו"
היא ישבה לידי, השמלה הורודה הקצרה שלה דיגדגה לי את הברך אבל
לא אמרתי כלום. רק הסתכלתי לריצפה, וחייכתי לעצמי.

בחורף כולנו שיחקנו בגשם בחוץ על הנדנדות. רנל'ה עמדה בתור
וחיכתה לנדנדה פנויה, פתאום היא רצה לכיוון השיחים וצעקה
"בואו, בואו. תיראו מה מצאתי!" כלנו רצנו וראינו כלב קטן רועד
מקור, הוא היה רטוב ומלא בוץ. "שלום חמוד" אמרה רנל'ה. היא
הורידה את הכובע שלה והכניסה את הכלב הקטן לתוכו. כשהלכנו
הבייתה רנל'ה הלכה לחפש לגור מקום לגור בו. כולנו הלכנו איתה.
שאלתי בדרך את רנל'ה "למה את עוזרת לגור כל כך?" והיא אמרה לי
שכלבים זאת החיה שהיא הכי הכי אוהבת. בסוף יצחק הירקן הסכים
לקחת אותה. הוא הסתכל עליו ואמר :זה לא גור, זאת גורה. והיא גם
לא גורה, היא כבר גדולה. פשוט הגזע שלה קטן" ישבנו עם יצחק
הרבה זמן והוא סיפר לנו על גזעי כלבים.
החלטנו לקרא לאותה כלבה ברכה. ושידכנו אותה לגולי הכלב השני של
יצחק. אחרי חודשיים לגולי וברכה היו 7 גורים קטנים

כשרנל'ה הגיעה לקיבוץ כולנו ידענו שאבא שלה מת לפני 3 שנים
ורנל'ה אפילו לא זוכרת אותו. אבל רנל'ה לא אהבה לדבר על זה.
לרנל'ה יש כבר אבא חדש. קוראים לו אריה, רנל'ה לא אוהבת לדבר
עליו גם.

סופסוף התחיל האביב, חופשת פסח עוד שבועיים וכל מתחיל להיות
ירוק שוב. אתמול הלכנו לראות עצי שקדיה. סיפרו לנו שהם פורחים
בתקופה הזאת בשנה. משהו מוזר קרה. כלנו שמחנו מאוד שיש שמש
ובאנו עם חוצות קצרות ואילו רנל'ה באה עם חולצה ארוכה וצעיף!.
הגננת שאלה אותה אם היא רוצה ללכת עם חלוק שאנו מציירים איתו
בגלל שהוא קצר וכך יהיה לה יותר נוח. רנל'ה אמרה לא. וכל הטיול
היא הייתה מאחור בשקט. היום הולדת של רנל'ה מחרתיים והיא כבר
שבוע לא באה לא ידענו מה קרה לה. שאלנו את יפית הגננת מה קרה,
היא אמרה לנו שאבא של רנל'ה הוא איש רע והוא מרביץ לה. "למה
יפית? היא עשתה משהו רע?" שאל גל בתהייה.
"לאף אחד אסור אף פעם להרביץ לכם! לא משנה מה עשיתם" אמרה יפית
בהתרסה, גל חזר לשבת לידי ולא ידע מה לומר. יפית  אמרה לנו
שאריה היה מכה אותה ומשאיר לה סימנים ולכן רנל'ה הייתה באה עם
חוצות ארוכות. היא לא רצתה שניראה את הסימנים וניצחק עליה.

היום היום ההולדת של רנל'ה והיא עדיין לא באה, אחרי הגן הלכתי
לבית שלה. אמא שלה הכניסה אותי וראיתי על הספה מציירת את
רנל'ה. היתה לה מין תחבושת על העין ועל היד, לא ניכנסתי עדיין
לחדר. פחדתי שאריה מסתובב שם. ואז חשבתי שאם רנל'ה שם אז גם
אני יכול להיות שם בלי לפחד. "שלום רנה" רנל'ה הסתכלה עליי,
התחילה לבכות ובחרה לחדר השני. "בוא חמוד בוא" אמא שלה אמרה
לי. "קצת קשה לרנל'ה עכשיו, אתה יכול לחזור מאוחר יותר טוב?"
כשיצאתי שמתי לב שלאמא של רנל'ה יש תחבושת על היד כמו לרנל'ה
עצמה.

בשעה 4 אחריי הצהריים הלכתי ליצחק ושאלתי אם נישארו לו עוד
גורים של ברכה. "כן שלוי, נישאר לי עוד שתיים. חשבתי לשמור
אותם לעצמי.
למה אתה רוצה גור?" "לא אני לא רוצה לעצמי, אני רוצה גור בשביל
רנל'ה".
"ילד טוב אתה, הינה קח את הגור הזה ותן לה אותו. אני מקווה
שרנל'ה תרגיש יותר טוב עכשיו" אמר לי והביא לי גור קטן בצבע
חום, חום כמו העיניים הנוצצות של רנל'ה.
הלכתי לבית של רנל'ה ודפקתי על הדלת. אמא שלה הכניסה אותי
פנימה, הלכתי לחדר של רנל'ה ופתחתי את הדלת. רנל'ה ישבה שם על
המיטה ולא עשתה כלום. היא הסתכלה עליי ואז לפני שאמרה משהו
נתתי לה את הגור.
רנל'ה הסתכלה על הגור שליקק לה את הידיים והתחילה לצחוק

רנל'ה עכשיו שוב צוחקת.