חיפשתי את האיש הנכון לכתוב לו, אך לא מצאתי את האדם.
התקופה האחרונה שלי לא התאפיינה בקירבה... ריחוק עמד כמו כותרת
בראשה
וניתוח קצר של המאמר דולה מכל שורה ושורה בדידות רצון וגעגוע!
אתה מבין אני כאן... כלואה
זה חדר מבטון ישן ואפור ישן ואפור כמו מעין מקלט ישן כזה, הוא
עומד בקצה עיר סואנת מלאה באנשים שונים חדשים מיוחדים מגוונים.

החדר עומד על גבול העיר ובקצה שני גודל שדה פורח.
אני כלואה בחדר הקטן הזה שהקירות שלו עבים והדלת מברזל הוא
חשוך וקודר!
אני תקועה פה כבר תקופה ארוכה וכל מה שיש בחדר הזה הם שני
חלונות אחד פונה לצד העיר והשני לצד של השדה אני יושבת ובוהה
בחלון שפונה לצד העיר שעות ארוכות כל יום אני רואה שם מיליוני
אנשים עוברים, אני בעיקר לומדת אותם את חלקם אני כבר מכירה אבל
האנשים האלה לא רואים אותי... הם לא מכירים אותי... הם לא
יודעים שאני נעולה פה בתוך הקירות העבים האלה!
בהתחלה כשרק נכלאתי פה ניסיתי להלחם ולמצוא דרך החוצה אבל אני
פה כבר לפחות חצי שנה כבר הבנתי שהמפתח שראיתי, זה שתלוי על
המחוג של השעון הגדול בחוץ ליד הדלת הוא המפתח שיפתח את הדלת
וישחרר אותי מפה, המפתח ייפול לדלת רק שיגיעה לזווית הנכונה...
ואז אני אשתחרר החוצה!
ומה בינתיים מה עד אז?
אבל מה אם המפתח ייתפס ולא ייפול?... או שהמפתח יתפספס... למה
אחכה אז...
מדיי פעם אני מסתכלת על השדה ודרך החלון הקטן נכנס אור אני
מדמיינת את עצמי בחוץ שם ולפעמים אפילו מתמלאת בתקווה שאני
יכולה להגיע לשם באמת.
אבל אני לא יודעת איך... החלון כל כך גבוה וקטן...
ואין איש שיודע שאני כאן...