קומה שלישית.
אני יושב בחדרו החשוך של אוהד אחרי שירדתי מהדירה שלי בקומה
מעל והשארתי את המזגן פועל.
אנחנו יורדים בחדר המדרגות לאוטו שלו לנסוע לכמה מחבריו,
צריכים לקחת משם משהו ולחזור; במפתיע יש לו דייהטסו אפלאוז -
כמו שיש לאבא.
לפני שאנו הולכים, אוהד מנסה לכבות את המזגן ולא כל-כך מצליח,
אז הוא מוציא את התקע מהקיר - ורעש החשמל הזורם מתפזר בחדר,
כשבשקע העמוק שנפער רואים את החשמל הכחול רוחש בפנים בעליצות.
"אולי תכניס שוב את התקע - שלא יהיה רעש לשכנים - כבר מאוחר"
אני אומר לו.
"עזוב, זה מסוכן" אומר לי אוהד, "חבל ככה לגמור, אם כבר אני
מעדיף משהו דרמתי יותר למות ממנו, זה נראה לי סתמי למות ככה."
אנחנו יוצאים מהדירה, ומבחוץ אנחנו שומעים בחוזקה את רעש
החשמל.

מצאנו את עצמנו יושבים בסלון של חברים של אוהד ובוהים
בטלוויזיה, במקום לקחת מה שרצינו ולהתחפף בחזרה הביתה. כבר
מאוחר ואני עייף ומחר צריך לקום מוקדם.
בחורה עם קערה יושבת ליד אוהד. אני יושב בכורסה לידם. בתוך
הקערה ישנם כדורים קטנים בגודל של כדורי שוקולד. הבחורה טובלת
כל כדור בקערה שבה יש פרורים כלשהם נטולי כל הסבר הגיוני.
"תפתחו פה גדול, שלא יתפזרו כאן הפירורים" היא אומרת ומגישה
לאנשים את הכדורים לאכול.
כולם נהנים מאוד מהכדורים הללו. גם אני לוקח אחד לטעום, אבל
אין לזה בכלל טעם ואני לא מבין מה הם מוצאים בכדורים האלו.
בחורה נוספת עם שמלה צהובה מחליטה לזנק על הספות שאנו יושבים
עליהן, ואני מוצא את עצמי מתחת לרגליה, כאשר היא מוטלת עלי, על
אוהד ועל הבחורה שלידו.
"מה את עושה, השתגעת?". הבחורה בצהוב מתיישבת על אוהד ואני
מזהה שהיא בלי חזייה.
הפטמה שלה כמעט בחוץ, כהה ופחוסה קמעה.
"טוב, נמאס לי, בוא ניסע הביתה" אני אומר לאוהד וקם מהכורסה.
"קח את המפתחות של האוטו, תחזיר לי אותו מחר בצהריים" אומר לי
אוהד ומגיש לי  צרור מפתחות, "אני נשאר כאן" - הוא אומר.
מוזר, שמה שעובר לי בראש כרגע הוא שגם לי יש רכב כזה, דייהטסו
אפלאוז, ואיך אני לא אתבלבל בין הרכבים למחרת כשאחזיר לו את
הרכב, ואיך אחזיר לו את הרכב ואחזור הביתה אחר-כך, 'טוב הוא
יוכל להחזיר אותי...' אני חושב.
נעורתי ממחשבתי לאחר שניה ולקחתי את הצרור.
נזכרתי פתאום איך בדרך לכאן חיפשנו הרבה זמן את הרחוב ולא
מצאנו אותו. הסתובבנו ברחובות הקטנים של העיר, אבל לבסוף הגענו
וחנינו על המדרכה ברחוב צדדי ליד.
משום מה, למרות שאנחנו בבאר-שבע האזור כאן נראה בדיוק כמו
שיכון ותיקים ברמת-גן.
הפטרתי לחלל החדר - "אני הולך, להתראות לכולם" והתקדמתי לעבר
הדלת.
לא הכרתי אף אחד שם מלבד את אוהד שאיתו הגעתי, וממילא באנו רק
לקחת משהו, ככה שלא התעמקתי יותר מדי בזהותן של הדמויות שנכחו
בסלון.
כולם אמרו לי שלום ובהצלחה (על מה, חשבתי) - גם הבחורה המזנקת
עם השמלה הצהובה והפטמה אמרה לי שלום ובהצלחה.
אני יורד במדרגות, ובדרכי למטה אני פוגש עוד כמה אנשים לא
מוכרים שאומרים לי שלום. אני לא מתעכב לברר מי הם וממשיך
לרדת.
אני מגיע למטה ולוחץ על כפתור האזעקה כדי לאתר היכן חונה הרכב,
אני שומע את שלושת הצפצופים של האזעקה שמבשרים שאפשר להכנס
לרכב, ורואה את אלומת האור שהוינקרים יוצרים בסמטת הרחוב מימין
- אני פוסע לכיוון.
אני נכנס לאוטו - רכב דייהטסו אפלאוז, אוטומט כמו שלנו, גם
הצבע זהה.
אני שם לב פתאום שמושב הנהג לא יציב והוא זז קדימה ואחורה
בחופשיות - הוא אינו מקובע במקום, ואני מנסה לתפוס פוזיציה
נוחה לנהיגה בלי שהמושב יזוז יותר מדי.
המראה הקדמית ברכב ממוקמת משום מה בדיוק מול מושב הנהג ולא
במרכז השמשה הקדמית, אבל עליה מוצמדת מראה פנורמית שמקלה את
ההסתכלות אחורה.
אני מתניע את הרכב, משתדל להשאר יציב כמה שאפשר במושב החופשי,
ויורד בזהירות מהמדרכה הגבוהה שעליה חנינו קודם, ומתחיל
לנסוע.
אני נוהג לאט, מנסה לאתר איך יוצאים מכאן לרחוב הראשי לכיוון
הבית.
בשלב מסויים בנהיגה אני רואה מרחוק את הצומת הראשית עם שער
האבן הענק ומזלג הצמתים.
אני זוכר טוב את מראה שער האבן הענק - עם האריה מעליו - אני
מחליט לעבור מתחת לשער הזה כדי להגיע הביתה - אני עובר מתחת
לשער, יש ירידה ואח"כ עלייה חזקה.
פתאום מתחילה רוח חזקה מאוד - ואני מוצא את עצמי רץ ברחובות עם
מטרייה שכמעט נקרעת לי מעוצמת הרוח. אני לא נותן למטרייה לברוח
לי מהיד, כי היא היתה קודם הרכב, ואני צריך להחזיר אותה לאוהד
מחר, וזה לא עסק - המטרייה יקרה - בכל זאת היא היתה רכב.
אני רץ מהר כמו מטורף בעיר, מסביבי הכל מהיר מאוד. רוח עצומה,
שקשה לתאר את עצמתה נושבת ואני ממש מתחיל להרגיש שהרוח הזו
מרימה אותי מעל פני הקרקע ודוחפת אותי קדימה במעלה גרם המדרגות
הרחב שהגעתי אליו תוך כדי הריצה.
שוב אני במזלג הכבישים עולה בעלייה במהירות מטורפת וממשיך בגרם
המדרגות הרחב.
משמאלי, אני רואה שני סלעים ענקיים מתגלגלים במהירות מטורפת
במורד המדרגות, אבל הם לא פוגעים בי.
אני ממשיך לרוץ במהירות מטורפת - אחוז אמוק - כל עוד נפשי בי.
אני מגיע לבניין המגורים שלי ונכנס פנימה בדלת הבניין נסער.
בלובי הבניין יושבים כמה חברה מבוגרים ושותים בירה על הבאר.
שקט בפנים.
אין להם ולו שמץ של מושג מה קורה שם בחוץ בדיוק עכשיו כשהם
יושבים ושותים להם להנאתם. "אתם לא מאמינים מה קורה בחוץ, אתם
לא יכולים לתאר לעצמכם" אני צועק להם בהיסטריה.
אני קולט שהם יכולים לבוא אחריי, ואני רץ לכיוון המדרגות ועולה
במהירות למעלה - הם לא יודעים בדיוק היכן אני גר.
אני מגיע לדירתי בקומה הרביעית, מצליח בקושי לפתוח את הדלת,
נכנס פנימה ונועל מאחורי את הדלת על שני מנעוליה, ועומד
מתנשף.
מחוץ לדירה, אני שומע כמה אנשים עולים במעלה המדרגות, הם
דופקים בדלת ממול והשכנה פותחת להם את הדלת, הם דופקים אצלי
אבל אני לא עונה, אז הם עוזבים והולכים.
אני מנמיך מעט את המוזיקה המתנגנת ברדיו, ומבחין שהמזגן אצלי
עוד פועל ומקפיא את החדר.
אני מכבה את המזגן, נכנס לחדר והולך לישון. ברקע עוד נשמע רעש
החשמל מהדירה של אוהד.


ב"ש 14/5/2000