לעיתים הסיוטים עדיפים על המציאות. אני שוכב פה על המיטה מקופל
לתוך עצמי, החדר חשוך ודחוס, מחבק את עצמי ומנענע, כמו עובר,
המצעים כבר מזמן מסריחים מזיעה ודמעות. אני מושיט יד רועדת מדי
פעם, מגשש להצית עוד סיגריה, ללגום מים או קפה תפל. הסיגריות
נשרפות אחת אחת בחשכה כמו פתילים, מגיעות לקיצן לבסוף, בין אם
אני שואף אותן ובין אם לא, כמו הזמן שנותר לי. מביט ביאוש של
כמעט השלמה בעינו האדומה של הטלפון הנטען, דומם, שכן ברור לי
שהיא לא תתקשר. יום ולילה מתחלפים בלי דעת, קו חיוור של אור
מתחת לדלת. היא הלכה ללא שוב ולכן גם אני לעולם לא אשוב עוד
להיות האדם שהייתי קודם. לפעמים הסיוטים עדיפים על המציאות.
בינתיים אני מתחבא כאן, אינני יכול לצאת.
הכל התחיל בחלום שהיה ספק אוטו-אירוטי, שהפך סיוט.
אינני זוכר פרטים, רק רטטים של עונג, ויד שהושטתי למטה, לגעת
בעצמי. לא היה שם זין, היה שם כוס. נפוח וחלקלק ורטוב. האצבעות
שלי החליקו עליו בטבעיות, לחות ופתלתלות. משום מה לא הייתי
טרוד כלל מהופעתו של הכוס במקום שיש לי בדרך כלל זין, אלא
להיפך, בתאווה רבה הנעתי עליו את היד, מתענג יותר ויותר, עד
שגמרתי. כמו שקורה תמיד בחלומות כחולים, האורגזמה פילחה את
החלום, והמשכתי לשכב רפוי, מתגלגל לחלום הבא. החדר היה מואר
באור נוגה, מוזר, כתמתם. התודעה הלכה והתמקדה עד שלפתע הבינה.
פחד איום עבר בגופי כמו משב מקפיא. מתוך שינה קלטתי פתאום שאין
לי זין. מיד שלחתי שוב את היד למטה, לבדוק מה יש שם. החלום הפך
לסיוט.
זה לא הרגיש יותר כמו כוס. בדקתי - יותר כמו שוליים חתוכים של
בשר. החזרתי את היד והבטתי בה - האצבעות היו מגואלות בדם.
צעקתי בלי קול, והתהפכתי. כעיוור, שלחתי ידיים בין השמיכות
והכריות, חיפשתי את האיבר הקטוע, ולא מצאתי.
כנראה ששוב התגלגלתי, לשינה שחורה ועמוקה.
טרטור השעון המעורר העיר אותי בבהלה. הזיכרון חזר מיד, היד
נשלחה בפעם השלישית , זריזה כנחש, לבדוק את הזין, שהפעם היה
שם. אבל גם אז, כבר אז, חשתי משהו מוזר. הוא היה מעט חסר
תחושה, הזין , קר מאוד, כאילו זר.
הלכתי ערום וסחרחר להשתין. לקח לזרם הרבה זמן לצאת. הקילוח היה
דק וכואב. בחדר השינה חפנתי לרגע את הביצים. משהו היה לא בסדר.
הכל כאילו ישב נמוך מדי. התישבתי על המיטה לבחון את זה מקרוב.
נדמה היה לי שרצועת הבשר שמחברת את הזין והביצים לבטן התחתונה
התארכה ונמתחה. אחזתי בו בעדינות וניסיתי למתוח אותו ואת
הביצים למטה. לא האמנתי שזה קורה. רצועת הבשר נמתחה לאיטה כמו
פלסטלינה רכה. ניסיתי להחזיר את זה למקום, אבל זה נמתח רק
לכיוון אחד, החוצה.
הבטתי בשעון. השעה היתה מאוחרת, הייתי חייב לצאת לעבודה.
עכשיו, שלושה שבועות אחר כך, אני לא מאמין שזה העסיק אותי. לא
מאמין שהיה לי חשוב להגיע לעבודה בזמן באותו בוקר. כנראה שלא
קלטתי מה עומד לקרות לי. אני זוכר שהנחתי שזאת מין בעיה רפואית
חריגה, משהו פתיר בהחלט. איזהשהו מנגנון הגנה, ודחף של כאילו
אחריות קרה ומקצועית לעבודתי, הניע אותי להתעלם ולהדחיק את
נשירתו המתפתחת של איבר המין שלי. לבשתי זוג תחתונים צמודים,
שיתמכו לי באשכים, ורצתי לפיאט אונו הישנה שלי, לנסוע לעבודה
בבנק.
אני ואישתי נאוה עובדים בבנק גדול. התחלנו שנינו בתור עובדים
זוטרים באותו סניף, באשנב הכספר, בחשבונות שוטפים, דברים כאלה.
אישתי התקדמה בעבודה, ואח"כ עברה לסניף הראשי. היא עובדת צמוד
למנהל האיזורי של העיר. אני גאה באישתי, למרות שיש לי תחושה
אינטואיטיבית שהיא כלל לא מעריכה את הגאווה הזאת. לאחרונה
הסתפרה קצר, וגם המילים בהן היא משתמשת התקצרו: בוא. לך. קח.
תן. הפנים שלה, שבעבר היו עכבריות ,חיוורות ורכות, הפכו נחושות
וסמוקות. אני מגהץ לה חולצות לבנות לעבודה. היא יושבת ומסדרת
גבות. נוח לי שאנחנו כמעט לא מדברים. היא נועלת את דלת האמבטיה
כשהיא מורידה שיערות מהרגליים.
רואה את הערוץ הכלכלי בלווין ואני מביט בה ומלטף את החתול. יש
לה משקפיים עגולות, וגוף נערי. מדי פעם היא אומרת משהו, איזה
תובנה מוניטרית כלשהי, או הערה עוקצנית, כתגובה לדברים
בטלויזיה. היא מדברת בלי להסתכל עלי בכלל. אם גם אני אומר דבר
מה, היא שותקת, או מגיבה בהנפת יד קלה וכיווץ גבות, כאילו שאני
מפריע לה להתרכז.
ביום שחלמתי את הסיוט, אשתי היתה באירופה, לשם נסעה לסדרת
פגישות עסקיות של הבנק, יחד עם המנהל האיזורי. אני שמח בשבילה
שהם מסתדרים כל כך טוב, זה יכול לעזור לה להמשיך להתקדם
בעבודה, כפי שהיא אומרת לפעמים, כשהיא יוצאת מהבית מלווה בענן
של בושם. אני אוהב לשכב במיטה בבוקר כשהיא מתארגנת בדירה,
נעלי העקב שלה מתופפות על הרצפה הקשה, ואני עוקב אחריה בין
החדרים. הנה עכשיו היא בחדר האמבטיה, פותחת וסוגרת את הארון,
משתינה, מורידה את המים, נכנסת במרוצה למטבח, שוב לאמבטיה.
העיקבובים שלה עולים ויורדים, מתחזקים ונחלשים, עד שהדלת נטרקת
אחריה ודועכים עמומים כשהיא יורדת במדרגות.
ניסיתי לעבוד רגיל באותו יום, בסניף הקטן שלנו בדרום העיר,
מאחורי דלפק הפורמייקה החלק שלי, שכבר מצהיב, החלקתי טפסים
לכאן ולשם, מניתי שטרות, פתחתי וסגרתי חשבונות. אותה עבודה
רגילה שאני עושה כבר שנים, וכל הזמן הזה הזין שלי זז תזוזות
קטנות, ועם כל תזוזה קטנה הוא נמתח קצת. כל כמה זמן הלכתי
בעיניים אדומות לבחון אותו בשירותים. אלוהים, רצועת החיבור
הולכת ומתמתחת, והוא כבר תלוי על פיסת בשר בעובי של אצבע..
לא העזתי לתת לו להתלות באויר בזמן שאני משתין, אלא תמכתי בו
מלמטה כמו בציפור פצועה.
בצהריים לא יכולתי יותר. באיזושהי אמתלה עזבתי הכל והלכתי
לאוטו. הלכתי לאט, בפיסוק קל של הרגליים, בזהירות, למרות
שרציתי לרוץ. נדמה היה שכל תנודה, כל פסיעה, מנתקת אותו ממני
יותר ויותר. איבר ארור, מעולם לא הביא לי נחת. רפוי, אדמדם,
מעט מתעקם שמאלה, ברגעים המעטים שהיה מואיל לעמוד, ועכשיו הוא
מפיל עלי את הכלימה הזאת. ישבתי בפיאט, ושקלתי מה לעשות. לנסוע
לחדר מיון? להתקשר תכף ומיד לנאוה? היא השאירה לי איזושהי
רשימת טלפונים בבית, של תאריכים ומלונות, ומטלות.
רגע. הזין שלי עוד לא נושר, יש פה הרי, בבירור, בעיה רפואית,
אמנם חמורה, אבל אסור לבזבז זמן, וחייב לגשת לרופא. חדר מיון?
לא, עדיף, איך קוראים לזה, אורולוג. קופת חולים. אתקשר מהבית.
נכנסתי הביתה, ומיד נשכבתי על המיטה. התפשטתי - צריך לתת לו
לנשום, לתת לו מרחב. בדקתי איך הוא תלוי שם. איבדתי בו כמעט כל
תחושה. זה לא כאב יותר מדי. אבל השיערות, השיערות סביב הזין
הפכו לרכות ודלילות, וחלקן פשוט נעקר בקלות ונותר לי בין
האצבעות, התחתונים שלי היו מלאים בשערות חומות מקורזלות..
זרקתי אותם על הריצפה. מיששתי את הזין והאשכים.. רצועת העור
הלכה והפכה דקה, ופתאום אחזה בי פאניקה אמיתית. תמיד קוראים
בספרים על איך "הדם אזל מרגליו" ועכשיו אני חווה את זה על
בשרי, ממש אפשר להרגיש איך הדם אוזל בבת אחת מהרגלים, שמעקצצות
לי, והופכות לבנות, והלב שלי מתחיל לדפוק בקצב רצחני, ותחושת
בחילה ממלאת לי את כל הבטן, עולה על גדותיה, כמו קלקול קיבה
ממש - אני חצי שוכב על המיטה, שק האשכים שלי מוחזק ביד אחת,
מרפק תומך בי, הראש מושט מעבר לקצה המיטה, להקיא, ואז עוברת לי
המחשבה בראש - אל תקיא בצד הזה, זה הצד של נאוה, והיא תכעס,
תקיא בצד השני, אז אני מתגלגל בקושי לצד השני, ומנסה להקיא בצד
שלי, אבל שום דבר לא יוצא, רק חרחור רטוב. אני מיד מפסיק
לחרחר, כי אני מרגיש איך הלחץ הזה על הבטן, הכיווץ של השרירים
דוחף את הזין שלי החוצה מהגוף אפילו יותר מהר. אלוהים, זה
כאילו שהגוף שלי דוחה את הזין הזה החוצה כאילו שהוא גוף זר!
אני שוכב אחורה על המיטה, עוצם עינים. הידים שלי לא יכולות
להפסיק לשחק עם הביצים- למתוח אותן, לבדוק את עובי החיבור
ששרד, למתוח עוד, ממש כמו ילד שמשחק עם שן חלב, מתענג על כל
רגע של כאב מתוק, עד שהוא עוקר אותה. שרפו לי העיניים, הייתי
עייף , כל כך עייף, לא ישנתי כמעט בלילה כנראה שהסיוט שאב לי
את כל הכוחות. לאט לאט הנשימה נרגעה. תכף אני מרים טלפון לקופת
חולים. מה אומר להם - הלו, אני צריך אורולוג דחוף, אני חושב
שהזין שלי נושר. הבלים. זה יסתדר, זה יסתדר. תכף אני מרים
טלפון, רגע אחד, שמישהו יעזור לי, אלוהים, אני נח רגע, יהיה
בסדר. אני נרדם.
אני שוכבת על המיטה הקרה בחדר הזר, בבית מלון ליד שדה התעופה
במדריד. הסדינים מעומלנים וקשים. אני והמנהל האיזורי הזדיינו
פה ממש לא מזמן ועכשיו שוכבת ומתקררת יחד עם הסדינים והוא הלך
לחדר שלו. לקח אותי למסעדה זולה בפרבר תעשיתי של מדריד, השקה
אותי יין זול, וזיין אותי זיון זול בחדר זול של בית מלון ליד
שדה התעופה, גונח כמו חזיר.
אני שוכבת על הגב ומתקררת, מעבירה יד על הגוף, מוצאת ומסלקת,
מבלי משים, שיערות חזה שלו שנשארו לי על הבטן. אני שונאת את
המנהל האיזורי, שונאת את הקלות שבה הוא לוקח אותי, שונאת את
הקלות שבה אני מתמסרת לו. שונאת את עצמי.
הרי רק לפני כמה ימים היה משהו מרגש, זר, אירופאי, מיד כשירדנו
מהמטוס והאויר הצונן חדר לתוכי וכאב לי בריאות, מעורר תיקוה לא
הגיונית שיקרה משהו, שתבוא איזו גאולה. ופקידות הקבלה הזרות
והחליפה שהוא לובש. אבל זה עבר.
אני שונאת אותו כי אני מקנאת בו. למה אני מקנאת בו? מקנאת בו
שיש בו מה שאין בפרנקל, וזה אפילו לא איכפת לו. באיזה פזרנות
הוא מפזר את המצרך הזה, שכל כך חיוני לי.
אני אוהב אותך, פרנקל לוחש לי בהיסוס, בחשכה, תמיד כמו שואל,
תמיד מקבל אותי, תמיד מביט בי בהשלמה, במבט מטומטם. כמה מטומטם
בנאדם ניראה כשהוא אוהב מישהו אחר, כמו פרה במירעה שלועסת את
העשב בעינים ריקות. כמו בהמה.
אבל המנהל האיזורי, עם גוף ארוך ורופס, למה הוא, תופס אותי
בעורף כשהוא מזיין אותי מאחורה, למה הוא לוקח אותי ככה, ולמה
אני נפתחת אליו ככה, למה אני פותחת בשבילו את הרגליים, כמו דלת
אוטומטית? הוא לא מוריד נעליים אפילו.
מה שווה האהבה שלך, הייתי חוקרת את פרנקל, למה אתה כל כך אוהב
אותי, פקידה בבנק, נמוכה ורזה, חיוורת, משעממת כל כך, אני לא
שווה כלום. מה כל כך טוב בי, למה מגיע לי שתאהב אותי? אבל
פרנקל היה רק בוהה בי בעייפות עיקשת, כאילו לא מבין. היינו
נשואים שנתיים, והאהבה הזאת של פרנקל, הריקנית, ניקזה לתוכה את
האהבה שלי, הוא השתלט על הכל, שואב כמו ג'ורה. מה נישאר? לי
לאהוב את עצמי. ניסיתי. יצא רק שאפתנות, ומה זה עזר?
למה פרנקל כזה בנזונה, מה, הוא המציא את הרגש? גורם לי להרגיש
קרה, מפנה אליו את הגב בלילות, גוערת.
לכן אני מקנאת במנהל האיזורי, איך הוא לוקח אותי כלאחר יד,
ופרנקל לא רוצה לקחת אותי, לא מנסה אפילו, אוהב ללא תנאים, ללא
דרישות, רק מלטף לי את הגב בהיגנב, כשנידמה לו שנירדמתי, ואני
מתכעסת ומהמהמת מתוך שינה.
וכשנימאס לי פעם בכמה חודשים, אני מסתובבת, משפשפת את הזין
העקום שלו, עד שהוא עומד, וזה כואב לו השיפשוף הזה, מאוד כואב
לו, היד היבשה שלי על הזין הסמוק שלו, הנלהב שלו, והוא מביט בי
בהערצה נדהמת כל פעם מחדש, כמו חקלאי קדום בשנת בצורת, שהעלה
קורבן וצלח, ואני עולה עליו ומכאיבה לו ומכאיבה לעצמי עד
שזולגות לו דמעות והוא דומם לא מוציא הגה לא זז ואני מעליו
מורידה עליו גשם, גשם, אני אלת הגשם, והוא האסיר שלי, אסיר
תודה, ממשיכה עד שהוא גומר ואז מיד קמה והולכת להשתין
ולהתקלח.
המנהל האיזורי שואל אותי, כאילו מביע ענין, מדוע בעצם אינני
מתגרשת מפרנקל, שהרי הוא לא לרמתי, אני כבר עוזרת למנהל
האיזורי בסניף המרכזי, ופרנקל רק פקיד ותמיד ישאר פקיד,
בחולצותיו המשובצות ובגינוניו המפוחדים. שוכב לידי ערום ומעשן
סיגריה, ומלטף עם כפות רגליו הגסות והמלוכלכות את כפות רגלי.
זה דוחה אותי לפתע, הבטחון שלו, המזלזל.
כי פרנקל תמיד יאהב אותי, אני אומרת, והמנהל האיזורי ממעך את
שדי בידו העצלה והגדולה, ומגחך, ואני משום מה מדמיינת שזאת היד
של פרנקל שמלטפת אותי, במילא לא היית מתחתן איתי, אני עונה,
והמנהל האיזורי משתתק, ואני הרי יודעת שהוא לא היה חולם להתחתן
איתי, והוא יודע שאני יודעת את זה, אבל בכל זאת שותק, למה לו
לומר דברים שיפריעו לו להמשיך בזיונים האלה, המזלזלים
והזמינים, והוא מסיר את ידו ומתישב וגורב גרב שחורה ודקה
בתנועה גמלונית, ואני מביטה בלי חמדה בגבו הרחב עם השומות
הכהות, ונזכרת בגב הרזה של פרנקל, ויש בי עדיין גרעין קשה
ומתוק של חמלה בשבילו, וזה אולי מחמם אותי קצת על המיטה
שמתקררת, אבל אני יודעת שהגרעין הזה הולך ונמס והופך מריר,
וכאן, דוקא כאן, במיטה הריקה והקשה בין הסדינים המדרידאים,
במלון ליד שדה התעופה, כשגופי הולך ומתקרר אחרי שנתתי למנהל
האיזורי לזיין אותי על ארבע, אני מתחילה לפחד.
אז שכשאני פוחדת אני חולמת על הפרנקל הזה שיש לי בראש, לפני
שהתקלקל לו איזשהו מנגנון , לפני שנסגר סופית בתוך המזגנים של
הסניף, לפני שנסגר בתוך האהבה החולנית שלו אלי, חסרת הגבולות.
לפני שהתחיל לשתוק. לפני שידיו הפכו חלשות.
הלואי שירביץ לי, יסטור לי עד שראשי יצלצל, יבעט בי חזק, בבטן,
עד שיצא דם מהפה, עד שיכריע אותי, עד שאשכב ללא התנגדות על
הריצפה, ואז ירים אותי בידים שלפתע יוזרקו בעוצמה חדשה, ישליך
אותי על המיטה, יפשק את רגלי, הזין שלו יעמוד, אלוהים כמה
שהזין שלו יעמוד, וכשהוא יכנס בי בלי כל התחשבות ובכל הכוח,
משהו בתוכי סוףסוף יקרע כמו קרום, ואני אצמד אליו בחזרה, ואני
אוהב אותו עד סוף הימים, והוא יזיין אותי, ואחר כך ילקק לי את
הפצעים.
מחר אני חוזרת לארץ.
מיד כשהתעוררתי ידעתי שזה כבר קרה. עיני נותרו סגורות, לא
זזתי.
אי הודאות, הציפיה לגרוע מכל, אימת הלא נודע, הם השורש האמיתי
של הפחד. אחרי שהדבר ממנו פחדנו יותר מכל מתגשם במציאות, אנו
חשים הקלה.
הזין שלי נשר, ואני נחתי על המיטה בעיניים עצומות. סוףסוף
הענין הוכרע. נפל דבר, אם תרצו. הוקל לי.
שכבתי שם רגע, ועוד רגע. התכרבלתי בחמימות של אחר השינה. אבל
לאט לאט, החל רעש מסוים להפריע לי יותר ויותר עד שלא יכלתי
להתעלם ממנו. זה היה החתול שלי, שגירד את דלת חדר השינה
הנעולה, ודרש להיכנס. הוא יכול להיות מאוד עקשן החתול הזה.
העקשנות החתולית הזאת, הגירוד המעצבן הזה, שלא יפסיק עד שלא
אתן לו תשומת לב, הכריח אותי לפקוח את עיני.
נשר לי הזין. העינים נפקחו כמו לשונות מנעולים וננעצו בתקרה.
ההקלה המזויפת התנדפה באותה קלות בלתי מוסברת בה הופיעה. לא
העזתי להביט מטה, אבל ידעתי, פשוט ידעתי שהוא נשר.
אני מניח שאם מישהו היה רואה אותי באותו רגע, היה חושב אותי
למת. חיוור וקר כמו אבן, הנעתי את היד שלי למטה בפעם הסופית.
המוח נאטם לנוכח הזועה הזאת, והיה ריק לגמרי. היד ירדה למשש
בתנועה מכנית לגמרי את מה שחיכה לי שם, בין הרגליים, במקום מה
שסורס ממנו בצורה אכזרית ומשפילה כל כך.
כלום. לא היה שם פשוט כלום. חלק לגמרי, כמו אבר מין משוער של
בובת ברבי. רק נקב קטן, כנראה, הנחתי, איפה שהתחברה צינורית
השתן. רק כמה שיערות בודדות נותרו, כמו עשבים יבשים בשדה בור.
גם הפה שלי היה יבש. אלוהים, חשבתי לעצמי, למה סירסת אותי?
בשכיבה שם על המיטה, ערום, עדיין עם אשליה של הגנה, נעול בחדר
השינה שלי, היו לי עדיין כמה דקות להרהר, להתעלם מהמצב,
להכחיש. באותן דקות אני זוכר מחשבה מסוימת שהציקה לי - הכאב.
מדוע היה הסירוס הזה נטול כאב? משום מה זה נראה לי בלתי ראוי,
אבל לא יכולתי להסביר לעצמי למה. הרפיון השכלי הזה ארך עוד כמה
רגעים, עד שהרעש הבלתי פוסק שעשה החתול מחוץ לדלת הכריח אותי
להתפכח, היה משהו דחוף, משהו מאוד דחוף בשריטות הבלתי פוסקות
של החתול ואז ידעתי - הזין. זה משהו שקשור לזין. החתול שרט
ושרט, כאילו מנסה לחפור פנימה דרך הדלת, ואף ילל יללות גרוניות
עמוקות שאף פעם לא שמעתי קודם, יללות כמעט מיוחמות, וגם אצלי
משהו שרט ושרט, בתוך התת מודע, אבל לא ידעתי מה הוא. היד שלי
חיפשה בין השמיכות. בחוש ידעתי שהזין לא סתם נעלם. כמה זמן
ישנתי? נמק, אולי, הצטמק, ומיד בטח אמצא אותו, חום שחור ומצומק
כמו חרוב יבש, ועיוויתי את שפתי, מכין את עצמי לגל של גועל
כשעיני יפגשו בו. אבל אולי, ניצת בי פתאום זיק של תקוה מיואשת,
אולי הוא עדיין חם, ושלם, כי בודאי נפרד ממני כמקשה אחת,
כיחידה מינית אחת, ואולי, אם אמצא אותו מיד, ואשים אותו בקרח,
ואזמין אמבולנס, ואטוס לחדר מיון, יוכלו לתפור לי אותו מיד
חזרה, בניתוח, איך קוראים לזה, מיקרוכירורגי, וככה יחברו לי את
הגבריות חזרה.. פאק, אני חייב למצוא אותו, והחיפושים התחדשו
ביתר שאת, בכל רגע קיוויתי לגלות את האיבר שנקטע, ולמהר לבית
החולים כמו אותם חקלאים הירואים שזרועם נתפסת בקומביין ונתלשת
תוך שבריר שניה והם הולכים חצי מתים חמישה קילומטר עד הבית
ומטיסים אותם עם הליקופטר עד הגג של הבית חולים ומחברים אותם
יחדיו בניתוחים מסובכים של 24 שעות. החתול התפרע מאחורי הדלת,
שרט וילל. אני התפרעתי על המיטה, הפכתי את הסדינים והכריות.
השמיכה החליקה לי בין הרגליים וחשתי צמרמורת כשהיא נגעה לי
באין-זין החדש. עצרתי לרגע.
מתחת למיטה? אלוהים, הוא מתחת למיטה, ידעתי את זה פתאום,
וכאילו כדי לאשר זאת, החתול ילל יללה נוראית. הלב שלי דפק
כשהתכופפתי, על ארבע, וניסיתי להציץ מתחת למיטה, והבטן שלי
היתה מכווצת בפחד כאילו שאני עומד לראות מפלצת.
אני נרתע לאחור בבהלה. מתחת למיטה, בחריץ שבין הריצפה לבסיס של
המיזרון, צמוד לקיר, סילואטה של משהו, בהחלט משהו בגודל של
זין, בגודל של חולדה, בגודל מפחיד וזר. אבל למה זה כל כך מפחיד
אותי פתאום, זה רק הזין שלי, זה רק הזין שלי שנשר...
אני עוצר רגע ולוקח פסק זמן. השעה, 3 בבוקר. ב9 בערך נאוה
אמורה להגיע משדה התעופה. המנהל האיזורי יקפיץ אותה הביתה, כך
אמרה לי. אתה כמובן, תהיה בעבודה, נכון? ברור, לא הפסדתי יום
עבודה אחד מאז שאני עובד בבנק. תמיד התגאתי בזה. אני יכול
לדמיין את הסצינה. נאוה פותחת את הדלת, אני יושב על הספה
בסלון. היא ממהרת פנימה, למטבח, לשים מים לקפה, אולי. פתאום
היא רואה אותי. ננטעת במקומה. פרנקל? מה אתה עושה פה? למה אתה
לא בעבודה? הימצאותי בבית תוציא אותה משיווי משקל, זה בטוח.
משום מה התגנבה למוחי איזו מחשבה מרדנית כזאת, על זה שהיא
תעמוד שם, בלי לדעת למה אני בבית, ואני אהיה מיסתורי כזה.
נאוה, אני אומר לה, נאוה, אני אכריז בחגיגיות, נאוה, את לא
תאמיני, אבל נשר לי הזין. היא בטח תתקרב אלי, בתחילה, תבטל את
דברי בהנפת היד השגורה שלה. מה אתה מדבר שטויות פרנקל, לא
הפסדת יום עבודה אחד בחיים שלך, מה קרה, נהיית מפונק? אבל אני,
אני לא אסיר את הבעת הפנים הרצינית שלי, ואמשיך לנעוץ בה מבט
רציני ועצוב. פרנקל? פתאום היא כבר לא כל כך בטוחה. תתקרב עוד,
אולי תכרע על ברכיה. הבעת הרחמים הכנה הזאת, הכריעה הזאת מולי,
על הברכיים, המחוה האמיתית הזאת שלה תגרום לי להישבר. עיניה
שמביטות בי באהבה - הנה, כבר דמעות זולגות מעיני, וגופי מזדעזע
מבכי. ואחרי שאגמור לבכות בזרועותיה, אספר לה הכל. הוא במקפיא,
האיבר, לא יכולתי לנסוע לבית החולים בלעדייך. היא תמהר לבוידם
להוציא את הצידנית, ותזמין אמבולנס עם הסלולרי תומכת בי
במדרגות ביד אחת, מסכן שלה, מחבקת לחיקה את הזין הקפוא
בצידנית, ביד השניה.
כך עמדתי, חיוך מטומטם מתפשט על פני, עד שיבבות החתול שהפכו
היסטריות, החזירו אותי למציאות. הצצתי שוב מתחת למיטה. הוא לא
היה שם. לא, מה קורה פה? הסתובבתי. החתול מחוץ לדלת קפץ על
הידית שוב ושוב ללא הועיל.
הזין. עיני ננעלו עליו בבעתה מושלמת. סרוח לאורכו, על הפינה
בין הריצפה לקיר החדר, ורוד, תפוח, מלוכלך מאבק, מנסה להתקדם
אל עבר הדלת כמו תולעת ענקית ומגעילה, כמו שלשול מהגיהנום,
עינו היחידה והעיוורת כאילו חשה במבטי, והוא עיקם וכיפף את
עצמו, עד שהביט בי בהתרסה ברורה.
התקרבתי אליו בזהירות. הקפתי אותו ממרחק, משקיף עליו כמו על
חיה לא מוכרת ודוחה. עכשיו הוא נעצר, ביציו לקיר. כרעתי מולו.
ניסיתי להושיט יד, משכתי אותה חזרה. מין פחד לא מוסבר, הרי
הדבר הזה היה עדיין מחובר אלי אתמול בערב אבל עכשיו היה שונה
כל כך וגם מגעיל, אבל לאט הרגשתי גם תחושות של משיכה בלתי
מוסברת, לגעת בו, לחוש בו מקרוב, וכך חיכינו ושתקנו, מביטים זה
בזה, דוממים. שייכים זה לזה, זרים. |