"רק זה היה חסר לי. פיקניק עם החברים הדפוקים שלך".
יום שישי בצהריים. ברדיו אמרו שצפויה שבת נפלאה, ואביגיל עמדה
בפתח הסלון וצעקה עלי. "חבל שלא אמרת לי לפני שהלכתי, הייתי
יכולה להגיד לדוקטור קרני: מצטערת, דוקטור, אני לא יכולה
להתעבר בשבת הזאת. יש לי פיקניק עם החברים האינפנטילים של בעלי
מהצבא. הביציות שלי יצטרכו לחכות להזדמנות אחרת".
אביגיל תמיד הייתה חוזרת עצבנית מדוקטור קרני. ראשית היא הייתה
צועקת עלי קצת, ואחר-כך הולכת לעשות אמבטיה, כדי "לשטוף מהגוף
את הידיים המלוכלכות של ההונגרי הזה". אחרי האמבטיה הייתה
חוזרת רגועה יותר לסלון, מתיישבת לצידי בחלוק-הרחצה הלבן שלה,
ומספרת בפירוט כל מה שהיה בבדיקה, מדגימה לי בדיוק איך הוא
החדיר לה כל מיני מכשירים, וחוזרת על כל מה שדוקטור קרני אמר
תוך חיקוי משעשע של המבטא ההונגרי שלו.

דוקטור קרני לא הצליח להחליט אם הבעיה שלנו נובעת מהביציות
הבלתי-מפותחות של אביגיל, או מהזרע הדליל שלי. בהתחלה הוא אמר
שהבעיה היא בביציות, אחר כך נטפל לזרע, ושוב חזר לביציות.
בכל-אופן, הוא היה פסימי. לפעמים, כשעוד הייתי הולך עם אביגיל
לקליניקה שלו, היה נדמה לי שהוא פשוט שונא אותנו. הוא היה בוחן
ארוכות את תוצאות המעבדה, מכווץ את שפתיו, ונד בראשו ביאוש,
כאילו מקונן על מר גורלו, איך דווקא עליו נגזר להתעסק עם צמד
לא-יוצלחים שכמונו - אחת שלא מצליחה לגדל ביציות נורמאליות,
ואחד עם זרעים עלובים ודלילים כמו מרק של בית-חולים. ודווקא
שני שלימזלים כאלה מתעקשים. כאילו אין בעולם ילדים מסכנים
שמחכים לאימוץ.
לפעמים המכשירים של דוקטור קרני הראו שעומד להיפתח בפנינו
"חלון הזדמנויות" - ביטוי שאביגיל נהנתה במיוחד לחקותו - כלומר
שב- 24 או 36 השעות הקרובות עומד להתרחש ביוץ, ואז הוא היה
מנחה את אביגיל: "תלכו לעבוד על זה בבית, בהפסקות קבועות, כמה
שבעלך יכול". בזמן שהיה אומר "כמה שבעלך יכול", היה מתפשט על
פניו חיוך, שאביגיל כינתה: "חיוך מתועב".
במקרים כאלה הייתה אביגיל פושטת בתנועה תיאטרלית את החלוק,
משתרעת בפישוק מוגזם על סדיני התכלת - אביגיל אהבה תכלת, וכל
המצעים שלנו היו תכולים - ואומרת בקול צרוד: "תעבר אותי".
לפעמים היא הייתה אומרת "תפרה אותי", או "תזריע אותי", ולפעמים
הייתה לוחשת, במבטא הונגרי, "כמה שבעלך יכול".

הזכרתי לה שבזמן שהסכמתי לפיקניק, לא יכולתי לדעת את מועד
הביוץ המדויק. אין מה לעשות, אמרתי, כבר חודשיים שדני מנסה
לתאם את הפיקניק הזה, ועכשיו כבר מאוחר לבטל. אנשים התארגנו,
הכינו אוכל, הגברים קנו חומוס, הנשים אפו פשטידות. אי אפשר
להרוס להם.
אבל זה לא כל-כך נורא, הוספתי, נוכל להתעורר מוקדם, ולהספיק
פעם אחת לפני שאנחנו יוצאים. אחר כך נשב עם חברים, נצחק, נאכל,
נשתה יין, ננשום אויר-הרים צלול, נריח פרחים.
נשתדל לחזור מוקדם, הבטחתי, ומי יודע? אולי הכול לטובה, ודווקא
עם קצת יין בבטן ועם האויר-הרים בריאות, זה יצליח לנו.
היא חיקתה אותי בלעג: "נאכל, נריח פרחים, נצחק.. ממה נצחק שם
בדיוק? מי יצחיק אותנו? דני האדיוט? עם הבדיחות שלו על
פרסים?"
"עזבי", אמרתי, "מה נטפלת לדני? הוא בסדר גמור. אשתו, אולי,
קצת מעצבנת. אבל דני? דני בחור זהב".
"יופי", היא קפצה, "בכל חבורת-אינפנטילים יש תמיד איזה
דני-בחור-זהב. אמנם הוא סובל מפיגור שכלי, אבל מה יש לדבר,
דני-בחור-זהב. ומי תמיד מחוברת עם חוט אל דני-בחור-זהב? מי
יכולה לשמש בת-זוג לכזה מין דני-בחור-זהב? נכון מאוד: רק
טלי-קצת-קלאפטע".
"גלי", תיקנתי אותה, "לאשתו של דני, קוראים גלי".
"אותו דבר", היא צהלה.
"ובוא נחשוב, מי עוד יבוא לפיקניק" - עכשיו היא נכנסה לקצב,
וידעתי שאין טעם להפריע לה - "עופר בטח יבוא, ויתעסק שעתיים עם
הערסל המטופש שלו, ואריק עם הפוסטמה הקטנה והצחקנית שלו. אה,
ואיך אפשר לשכוח את צביקה? צביקה-יש-לו-קריזות. טוב, כאן אנחנו
מדברים על בחור אינטליגנטי, אפילו אנגלית הוא יודע, מדריך
טיולים, וגם פיוטי כזה, אחד שמדבר עם נחליאלים ומלטף כרכומים,
ובערב הוא הולך לשיר במקהלה ומתנועע כמו שיבולת בשדה. אבל מה,
צביקה-יש-לו-קריזות. פתאום, בלי שום סיבה, קופץ לו הווריד
במצח, ומתוך כל השחקי-שחקי-על-החלומות, מגיחה מפלצת מכוערת,
והוא מתחיל לקלל ולהעליב את כולם. ומי היא הראויה לשמש בת-זוג
לכזה צביקה-יש-לו-קריזות? ניחשתם נכון, רק אחת ויחידה,
נועה-חמד-של-בחורה".
"נגה", תיקנתי, למרות שידעתי מה עומד לבוא, "קוראים לה נגה".
"אותו דבר", היא חגגה.
"את סתם עושה להם עוול", התרגזתי, "הם אנשים טובי-לב, חביבים.
מה הם רוצים בסך-הכל? לבלות ביחד כמה שעות נעימות בחיק הטבע.
והם לא עשו שום דבר רע, שמגיע להם לסחוב על הגב את כל המאסטר
שלך בפסיכולוגיה".
"בפילוסופיה", היא נפלה למלכודת.
"אותו דבר", לחשתי (אני יודע להחזיר מלחמה, אם צריך).
 
פעם עוד הייתי מנסה לשכנע אותה שתשתדל קצת יותר, שתנסה להתאים
את עצמה, שתחפש שפה משותפת עם החברים שלי.
אם היית מנסה להשתלב, דיברתי על ליבה בערך חצי שנה קודם, ולא
מתישבת בצד עם הספר שלך ומפגינה התנשאות, אולי היית מגלה שהם
לא כל-כך גרועים. תנסי לפחות לדבר עם הנשים שלהם, הפצרתי בה,
נשים תמיד מוצאות על מה לדבר. הן נחמדות, הנשים שלהם.
"פרות הבשן", אביגיל נחרה בבוז, "ברונהילדות".
אל תהיי מרושעת, נזפתי בה אז, אלה נשים שעברו לידות, הריונות,
הנקות, את יודעת איך זה.
"לא התכוונתי למראה החיצוני שלהן, אדיוט", היא רשפה עלי,
"התכוונתי שהן מטומטמות. התכוונתי לזה שהטקסט הכי ארוך שהן
קראו בחיים, היה מתכון לכרוב ממולא. זה מה שהתכוונתי. וחוץ
מזה, אם כבר העלית את הנקודה, אז לא. אני לא יודעת איך זה".

"אני לא נוסעת", היא הכריזה עכשיו, "אם אתה רוצה, תיסע לבד".
"אתה יודע מה? אולי זה לא רעיון כל-כך גרוע, אתה תיסע ותיהנה
לך עם החברים שלך בחיק-הטבע, ואני אשאר במיטה. וכשתחזור, תבוא
אלי עם ריח של אביב ועם כל האויר-הרים-צלול-כיין-וריח-אורנים
בגוף שלך, ואני אחכה לך כאן במיטה, חמה ומתגעגעת, עם
הארץ-לא-זרועה שלי".
"אני לא רוצה לנסוע לבד", ליטפתי לה את השיער, "ואני לא רוצה
שאת תישארי לבד" (אני יודע גם להתחנף, אם צריך).
"ככה או ככה, בסוף אנחנו לבד". הקול שלה רעד קצת.
אחרי דקה היא כבר צעקה אלי, בקולה הרגיל, מן המיטה: "בסדר, אני
אסע איתך, סמרטוט אחד. עכשיו בוא תזריע אותי כבר עם הזרעים
הדלילים שלך, או שאני מלשינה עליך לדוקטור קרני".

למחרת בבוקר ניסיתי לפזר אופטימיות. תראי איזה מזג-אויר. פשע
להשאר בבית ביום כזה. אפילו ברדיו אמרו שהפריחה משגעת השנה.
תראי שיהיה יופי.
"כן-כן", היא רטנה, "אני יודעת. פריחת הפשטידות, לבלוב
החמוצים".
במכונית, היא ישבה מכווצת וחמוצה, ואני המשכתי לנסות לפטפט את
דרכי אל ליבה. כשיהיו לנו שישה ילדים, הפלגתי, נעשה פיקניקים
משפחתיים. רק שנינו והילדים. אנחנו נתעבר בלהט על העשב הרך,
והילדים יעמדו סביבנו עם מקלות גדולים, וישמרו שאף אחד לא
יפריע לנו.
בקושי רבע חיוך.
אבל כשהתחילה המכונית לטפס על הכרמל, היא החוותה בידה על הנוף:
"תראה. הרים וגבעות. כמו שהבטחת לי".

- סוף סוף. תראו מי הגיע. כבר חשבנו לשלוח צוות-חיפוש -
אביגיל, תגידי את האמת, נכון שהוא התברבר בדרך? - סיפרתי לך
פעם על הניווטים בקורס-מ"כים? חצי-לילה חיפשנו אותו. כבר חשבנו
שחטפו אותו. מחבלים או משהו. הרימו מסוקים לאויר וכל זה. בסוף
אמנון מצא אותו נוחר תחת איזה עץ, בדיוק בכיוון ההפוך מאיפה
שהיינו צריכים להגיע -  גלי, אפשר להוציא את האוכל.
האינטיליגנטים הגיעו - אביגיל, בחיי שאת נראית נהדר. תגידי,
איך את עושה את זה? - רגע, לא מחכים לקובי? - קובי בלונדון, לא
אמרתי לך? - קדימה קדימה, הבאתי חומוס שאנשים הורגים בשבילו -
בטח של ערבים. לא יעזור כלום, חומוס של יהודים זה לא אותו דבר
- אני נגד טרנספר רק בגלל החומוס - חכו רגע עם האוכל. בואו
נעשה סיבוב, נראה קצת כלניות - עזוב כלניות, יש חומוס - ילדים
אל תתרוצצו פה, קחו את הכדור לשם ותשחקו כמה שאתם רוצים - אבל
בואו תאכלו משהו קודם - מי רוצה נקניקיה בפיתה? - תגיד,
הסיטרואן זה מהעבודה? - מנוע אלף שמונה מאות? - נו, והיא לא
שותה לך הרבה דלק? - בטח שיש קטשופ. מירה, איפה שמנו את
הקטשופ? - יופי של פיתות - אני כבר שנים קונה באותו מקום - רק
אצל הגרוזיני - נו כן, מאחורי התחנת-דלק שם - אצלו זה עבודת-יד
- היום כולם התקלקלו, אפילו הערבים - יוצא מן הכלל - תגיד, כמה
אתם משלמים ועד-בית? - איזה כלניות בראש שלך, שב, תאכל משהו -
לא. היה לי ריב עם הזקן מהועד-בית. אמרתי לו, מה אתם עושים עם
הכסף? כמה פעמים בשנה אפשר לזפת את הגג? בילבל את המוח על איזה
מערכת השקיה אוטומטית. קונספציה חדשה. אמרתי לו קונספציה
שמונצפציה, בסוף אני תמיד רואה איזה מוסטפא עומד עם צינור ביד
- ילדים, אמרתי לכם לא פה. בסוף יעוף לכם הכדור - אז הוא פתח
עלי פה. זקן אדיוט. בטח גונב את הכסף ומחביא במזרון - אביגיל,
בואי תרדי אל העם. מה את קוראת כל-כך הרבה - מה זה באנגלית?
פילוסופיה? - עזבי פילוסופיה, יש חומוס - תאמיני לי, עוד לא
נולד הפילוסוף שיודע לעשות כזה חומוס -  מישהו רוצה בירה? - מה
דיאט קולה? נהיית בחורה? - אני רוצה להגיד לך שמאיה כל-כך
נפתחה. פשוט תענוג לראות. אני עוד זוכרת שהיא לא הייתה עוזבת
לך את השמלה - עזוב אותך, הועד-בית זה כל החיים שלו. קח לו את
הועד-בית, הוא מת - יש פותחן? - ועכשיו, תראי איך היא מתרוצצת
בחופשיות, ואיך היא מדברת, לא סותמת את הפה. ואיזה חיוך, איזה
גומות-חן מקסימות - דומה לאימא של עופר? אולי משהו, במצח
ובעיניים - מירה איפה שמנו את הפותחן? - אני יודע? קניתי
בסופר. יין אדום, מה יכול להיות רע - מישהו היה בקשר עם קובי?
- אמרתי לך, הוא בלונדון. כל הזמן בנסיעות - זה בן-אדם מצליח,
לא כמונו - יש גם שניצלים, נגה טיגנה כל הבוקר, תנסה, נורא
טעים - מה רע לנו כאן? תראה איזה פריחה. תראה איזה מזג-אויר.
בלונדון יש להם כזה מזג-אויר? - וחומוס כזה יש להם בלונדון? -
פריחה-פריחה, אבל הכנרת מתייבשת - אביגיל בואי שבי איתנו, יש
גם סלטים - עזבי את הספר, בשבילנו את כבר מספיק חכמה - הסלט עם
העגבניות שרי ממש טוב - גלי אלופה בסלטים - גלי בכלל אלופה -
יונתן, יופי של בעיטה, כל הכבוד - אבל למה אתם משחקים על
האבנים? תזוזו קצת שמאלה - טעים מאוד היין - ראיתם בטלוויזיה
את ההוא מטבריה שאנס את הנכדה שלו? - אלה, את הביצים הייתי
חותך להם. בלי הרדמה - ועוד כיפה יש לו על הראש - גועל-נפש -
יש לי על זה בדיחה, תזכיר לי, אני אספר לך אחר-כך - החמוצים לא
משהו, הא? - לא משהו? עם כאלה חמוצים לא צריך אויבים - יונתן,
תשתפו גם את תום, הוא יכול להיות שוער - סיוני, סיוני, תראי
איזה פרפר יפה. לא, לא שם, קצת מאחורייך, עכשיו הוא על השיח.
אוי חבל, הוא התעופף - אין דבר אולי הוא יחזור אחר-כך - תגידי,
הפשטידה זה מנירה רוסו? - יוצאת מן הכלל - תראי את הקטנה
המתוקה הזאת, איזה עמידה יש לה - עוד הרבה לבבות היא תשבור -
כמו אימא שלה - אימא שלה פעם שברה לבבות, היום היא שוברת צלחות
- אני לא צוחק, רק השבוע נפלו לה שלוש צלחות מהידיים - טוב,
צביקה, אם גבר כמוך היה עומד מאחורי בזמן שאני שוטפת כלים, גם
לי היו נופלות הצלחות מהידיים - אז כמה ביצים את מכניסה לזה? -
אוי, אני מוכרח לספר לכם, אתם זוכרים את רביב? נו, הקיבוצניק
הזה שעבר אלינו ממחלקה ב' - בדיוק, ואחרי זה הוא גם סירב ללכת
לקורס-קצינים - ילדים, ילדים, אמרתי לכם, לא פה עם הכדור - אז
יש אחת אצלנו במשרד, שהייתה ילדת-חוץ בקיבוץ שלו, והיא מכירה
אותו מגיל אפס - לא היא מבוגרת בכמה שנים. דני, תקשיב, זה
יעניין אותך - בסדר, סיוני, אם הפרפר יחזור אני אגיד לך - אז
מסתבר שהבחור, תקשיבו לי טוב-טוב, הומו. רשמי. כל הקיבוץ יודע
את זה מאז שהוא בן ארבע-עשרה - לא, הנקניקיות נגמרו. אבל יש
שניצלים - נורא טעימים, נגה עשתה - אתה יודע איך זה בקיבוץ,
אחד בתוך התחת של השני, כולם יודעים הכול - רשמי-רשמי, אני
אומר לך, עכשיו הוא כבר כמה שנים גר באמסטרדם עם איזה בחור
הולנדי - רגע, דני, עכשיו אני מבין למה הוא רצה לישון אתך
באותו אוהל-סיירים - מה זאת אומרת, הוא רצה? עד כמה שאני זוכר
גם דני רצה - דני, יש לך משהו לספר לנו? - אולי לגלי יש - אני
לא יכול להגיד לפרפר לחזור, מותק, פרפרים לא מקבלים פקודות
מאנשים - מירה, לא הבאנו שקית לאשפה? -

ואז, יונתן הקטן, הילד הג'ינג'י החמוד של דני וגלי, בעט בכדור
בעיטה חזקה במיוחד, והכדור טס ופגע בפניה של אביגיל, שישבה תחת
עץ וקראה ספר.
"תסתכל לאן אתה בועט, אדיוט", צעקה אביגיל, שקמה בקפיצה על
רגליה, מעסה את לחיה הכואבת, ובבעיטה מרהיבה שלחה את הכדור ישר
אל הואדי.
יונתן רץ, ממרר בבכי, אל אימא שלו. מישהו עוד ניסה להתבדח:
"יופי של בעיטה, אביגיל, לא ידענו שיש לך את זה", אבל יונתן
המשיך לצווח בזרועותיה של גלי: "היא העיפה לי את הכדור, היא
אמרה לי אדיוט". גלי ליטפה את ראשו: "לא קרה כלום, אבא יביא לך
את הכדור בחזרה. חוץ מזה, אתה צריך לבקש סליחה מאביגיל, כמעט
הורדת לה את הראש עם הבעיטה שלך". הצווחות שלו רק התגברו: "היא
צריכה לבקש ממני סליחה, היא אמרה לי אדיוט". גלי מחתה את
דמעותיו והנמיכה מעט את קולה, אבל בשקט שהשתרר שמעו אותה היטב:
"אתה צריך להבין, חמודי, יש אנשים שאין להם סבלנות לילדים".
אביגיל, שכל אותו זמן עמדה, נבוכה, ממשיכה ללטף את לחיה, נתנה
בי מבט שקדח לי חור בלב, הסתובבה, ובצעדים מהירים פסעה אל
המכונית. טריקת הדלת הדהדה מכל ההרים והגבעות.

עוד היה קפה ועוד היו עוגות, אבל מועקה סמיכה עמדה באויר.
הדיבורים הפכו מהוסים, אפילו הילדים השתתקו. עד שקם מישהו
והתחיל לארוז בשתיקה, ואחריו קמו אחרים. נגה עברה עם שקית,
ואספה את השאריות. עזבי, אמרתי לה, אנחנו עוד נשארים קצת. אני
כבר אנקה אחר כך.
דני, שכבר הספיק להביא את הכדור מהואדי ולסדר את החפצים
בתא-המטען, עמד מולי, במאור פניו, בחיוכו הטוב, פוכר במבוכה את
אצבעותיו: "גלי, יש לה פה גדול לפעמים. אני כל-כך מצטער. היא
לא התכוונה, אתה יודע". חשבתי איזה מטעמים אביגיל תעשה
מ"גלי-יש-לה-פה-גדול-לפעמים", כשאספר לה, וחייכתי. "עזוב",
חיבקתי את כתפו, "בעוד שבוע אף אחד לא יזכור כלום, אנחנו הרי
כמו משפחה".

כשהם נסעו, שלחתי מבט מהיר אל המכונית. היא ישבה זקופה, מבטה
קפוא. ידעתי שאין טעם לגשת אליה. מצאתי עץ בודד שמשקיף אל הים,
התיישבתי, נשען על הגזע, וחיכיתי. יכולתי לנחש בדיוק מה עומד
להגיע: זאת פעם אחרונה, החברים המפגרים שלך - כולם נראים כמו
תוצאה של נישואים בין קרובי משפחה, והילדים שלהם צריכים להיות
סגורים במוסד. ואתה בעצמך, גם השכל שלך דליל, לא רק הזרע.
ישבתי שם, בין פגרי-פשטידות, ממתין למכה (אני יודע ללכת כצאן
לטבח, אם צריך). שמעתי את דלת המכונית נפתחת. כיווצתי את
הכתפיים.
היא התיישבה לצדי בשתיקה. לפנינו השתרע הים התיכון, חף מכל
קמט, והרגשתי איך כף-ידה מגששת אחר ידי. "תראה איזה יופי",
לחשה.
נהרה של אור הסתננה דרך הענפים, יוצרת מלבן זוהר על המשטח העבה
והרך של מחטי-האורן. כמו מיטה קטנה. היא הביטה בפני והסיטה
במהירות את מבטה אל המיטה הזוהרת, ושוב בפני, ושוב במיטה. היה
לה מבט ערמומי בעיניים.
כל-כך אהבתי אותה אז.