אמרתי לה שאני צריך לדבר איתה, נשמעתי רציני.
היא שאלה אם זה משהו ש"יעשה אותה עצובה". אמרתי שכן.
נפגשנו במן קפה כזה ליד הים ודיברנו קצת, על סתם. היא כל הזמן
שאלה מה אני הולך להגיד לה ואמרתי לה שעוד מעט.
אחרי שהיינו שם עוד קצת והיא שאלה אותי כל הזמן מה זה ומה קרה,
אמרתי לה שתבוא לים ואני אגיד לה.
הלכנו לים וקניתי לי ארטיק סגול ולה ארטיק כתום.
ישבנו על החול ואכלנו את הארטיק והיה די קריר.
אבל היא ידעה כל הזמן מה אני הולך להגיד לה. היא ידעה שזה לא
יכול להיות משהו אחר, היא הפסיקה לשאול, היא כבר לא רצתה
לשמוע.
אמרתי לה בעדינות, אבל את האמת.
וכשאמרתי לה אני חושב שראיתי שהיא ידעה את זה ושהיא קצת ציפתה
לזה, אבל היא בכל זאת לא התחילה להתמודד עם זה עד שאמרתי לה.
וידעתי, וגם היא, מה היא תעשה אז.
היא בכתה די בשקט והיתה עצובה ובכתה עוד לא כל כך חזק, למרות
שזה היה מראה די עצוב.
ואז קיבלתי את מה שרציתי. עשיתי את זה רק בשביל לראות אותה
בוכה.