האיש הלך לו לאיטו בעיר האפלה ניו-דגניה וחשב על חייו, הוא חשב
על אשתו שכבר לא אהב, על ילדיו שגדלו להיות יצורים מטומטמים
ומנוונים ועל העבודה שלו שלא הובילה אותו לשום מקום והביאה לו
בדיוק מספיק כסף כדי לשמור על רמת החיים הממוצעת שלו וטו-לא.
נמאס לו, הוא היה מודע לעובדה זאת לחלוטין, הוא צריך לצאת
מכאן, לברוח מכאן, ללכת למקום אחר, טוב יותר, מקום שבו אנשים
יעריכו אותו, מקום שירגיש שייך בו, ואז אחרי שיגיע למקום הזה,
הוא ילך למקום אחר, מופלא יותר מהקודם, הוא לא ידע בדיוק
להגדיר את המקומות האלה שאליהם רצה להגיע, אולי היו מקומות אלה
מופלאים ונהדרים מכדי שמוחו המוגבל והלא יצירתי יהיה יוכל
לדמיינם. האיש הזה חלה בדלקת ריאות ונפטר בצורה טרגית בדיוק
יומיים אחרי שגמל בלבו סופית לשנות את חייו, ואולי באמת הוא
היה משנה את חייו ומגיע למה ששאף להגיע ואולי לא, אף אחד לא
ממש יודע, מהסיבה הברורה מאליה שהוא ברגעים אלה שוכב מספר
מטרים מתחת לאדמה, בזמן שתולעים ניזונות מבשרו המרקיב והמבאיש.

כפי שניתן להסיק, סיפור זה לא עוסק באותה גוויה מבאישה אשר
בעבר החליטה לשנות את חייה, אלה במישהו אחר לגמרי, באשתו, שאף
אחד לא ממש הבין אותה, אפילו המספר, שהוא הרי כידוע, גבר, אז
לו בוודאי אין שמץ של מושג מה עובר בראשה של אותה אישה, למעשה
כל מה שייכתב כאן הוא בגדר ספקולציה בלבד, כי למרות הכל ישנם
דברים שהם אפילו מעבר לבינתו של הכותב יודע-הכל הטיפוסי.
ובכן, אותה אישה, אשר כמו הכתוב למעלה, לא הייתה מובנת כלל,
חייתה חיים רגילים לגמרי, היא הייתה בצופים, היה לה חבר, יצאה
כל יום שישי, ואף פעם לא עשתה שום דבר יוצא דופן, כל זה המשיך
כמובן עד שיום אחד בעודה הולכת לתומה ברחוב, נפל הישר על הראש
שלה משהו גדול שחור ובלתי- מוגדר, אותו דבר שחור גדול ותמים
לכאורה כמעט וקיפד את חייה, היא מצאה את עצמה לפתע שוכבת בבית
החולים כאשר תחבושת ענקית מכסה את ראשה ואלפי קרובי משפחה
מעצבנים, כך זה נראה באותו רגע, מקיפים את מיטתה, "מה קורה
פה?" שאלה בקול מבולבל, ובאותו רגע הגיע למסקנה המבריקה שכנראה
קרתה לה איזושהי תאונה, אחרי שענתה בתוך ראשה על שאלה בוערת
זו, היא התחילה להבין שמשהוא לא בסדר בתוכה, היא ראתה דברים
בצורה שונה, היא הרגישה בצורה שונה, והכול היה, ובכן, שונה,
היא הבינה באותו רגע שחייה לא יחזרו להיות כמו שהיו עד עכשיו.
הדבר הראשון שעשתה אחרי שיצאה מבית החולים היה להתקשר לאחת
מחברותיה, בזמן השיחה היא הרגישה לפתע רוגז רב, עד שלא יכלה
להתאפק ולצעוק "את לא מבינה שלא מעניין אותי הצרות הקטנוניות
שלך, או הדאגות המזויפות שלך לשלומי או מה נעשה ביום שישי
הקרוב?, מה את חושבת שאת, מאיפה היומרות הגדולות שלך, את סך
בכל איזה יצור עלוב, לא מבריק, מוגבל וחסר ייחוד."
החברה או למעשה, החברה לשעבר שלה, לא דיברה איתה שוב.
לאחר מספר ימים של שיחות דומות עם עוד חברות שהפכו במהרה
לחברות לשעבר שלה, היא הבינה שכנראה כל חייה היא הסתובבה עם
חברה שלא מתאימה לה כרגע.
ואז היא פגשה את טום, טום היה ילד בעל שיער פרוע ועשיר אשר
פגם במבנה הפנים שלו וגרע מנתוניו הטבעיים אשר היו יכולים
להפוך אותו לאסתטי יותר, למרות זאת גיבורת הסיפור שלנו חשה
משיכה כמעט מיידית אליו ובאומץ ובנחישות פיתחה איתו קשר חזק
ואמיץ של סקס ללא מעצורים, בין אקט גופני סוער ואקט גופני סוער
אחר, יצא להם לדבר מדי פעם, תום היה מעין אדם שראה את החיים
כדבר פשוט מאוד ומופשט מאוד, הוא לא טרח לנסות להבין למה דברים
קורים מהטיעון הפשוט שדברים פשוט קורים ואין שום צורך לתהות על
תכליתם, תום מת בגיל 82 לאחר שחי חיים פשוטים ומלאים שבהם עשה
רק דברים פשוטים, ולא השאיר את חותמו על העולם מעבר לעובדה
שהשריץ שני ילדים פשוטים שהם בתורם הולידו ילדים פשוטים משלהם
וחוזר חלילה.
אחרי שמיצתה את הקשר עם תום עד תום היא החליטה שחייה לא נועדו
להיות פשוטים והיא צריכה לרכז את מאמציה בדברים מסובכים, היא
ניסתה לצייר, כל מה שיצא לה היו מספר קווים מבולבלים אשר היו
מביישים אפילו אמנות מודרנית, היא ניסתה שירה, יצאו לה משפטים
חסרי מסר ומטאפורות, היא ניסתה בישול, היא די הצליחה בזה אבל
אז היא הבינה שבישול לא נחשב כעבודת אמנות מסובכת ( ובנוסף היא
השמינה בשני קילו) ואז היא הבינה שהיא לא מצליחה לעשות שום-דבר
ושלמעשה היא יצור עלוב, לא מבריק, מוגבל וחסר ייחוד וכעת שהיא
מודעת לעובדה זאת, וכמו כן לעובדה שתישאר כזו הבינה שלעולם לא
תהיה מאושרת אז היא התאבדה, דבר שכמובן עומד בסתירה למהלך
ההגיוני של הסיפור, ובשל זאת מסיימת את הרצף הלוגי של הסיפור,
סיום אשר יוביל באופן בלתי נמנע להמשך לא-הגיוני של כל מה
שיכתב בהמשך.
אה, כן ומה לגבי מסר ישאל את עצמו הקורא התמים, ובכן, בסיפור
זה אין מסר של ממש זה כל הפואנטה לא?