שמש מרגיזה בעיניים, מנצנצת, אדומה, אפילו כשהעיניים סגורות
בחוזקה, השמש חודרת מבעד לעפעפים הדקים, האישה הלא-מובנת,
ששמה, אגב, הוא אנדי, נאבקה מאבק אפי בקולות המעצבנים בראשה
אשר ציוו עליה להתעורר, לאחר מאבק עיקש היא נכנעה, ואז היא
נזכרה, בגלים של הלם היא נזכרה במותה שלה, בהתאבדות שלה,
בסיפור חייה, אבל עכשיו היא קיימת וחושבת, זה בוודאי היה חלום,
סיוט ליתר הדיוק, מחשבה מפחידה הסתננה לראשה, מעולם היא לא
חוותה חוויה כל כך אינטנסיבית, גופה רעד ואגלי זיעה זרמו במורד
גופה, משאירים מאחוריהם גירוד מעצבן, וודאי היה זה סיוט,
אבל...
לאחר מקלחת קרה וכוס קפה היא הדחיקה בצורה יעילה ויסודית את כל
מאורעות הלילה.
באותו יום היא לא הייתה היחידה אשר חוותה מה שנראה כחלום אמיתי
בצורה מפחידה, שכן מעליה, בדירה מעל, חלם שכן שלה בלילה, שכל
רצונותיו מתגשמים, הוא חש את החוויה כה בשלמות עד שהחליט
להקדיש את חייו לשכפול החוויה, הנפלאה כל כך, שחווה, מי צריך
את המציאות שבה אדם רודף אחרי רצונותיו כל חייו ואפילו אם הוא
מגשים אותם, הם מוחלפים באחרים, הלא עדיף לחיות באשליה המתוקה,
הקלה, המוחשית של מציאות אחרת, מציאות המתרחשת בפנים, מוגנת
מהשפעות חיצוניות, מאשר לבלות את כל חייך במשחק התופסת המטופש
של שאיפותיך ויכולותיך.
אותו איש, לאחר שגמל את ההחלטה בלבו, החליט לחפש את אותה
מציאות פנימית שאליה כמה, בתחילה הסתגר בביתו לכמה ימים ובהה
בתקרה, מנסה ככל יכולתו לשחזר את אותה חוויה, הוא נכשל בצורה
אומללה, כל מה שהשיג היה הרגשת הפסד של דבר שהיה ונאבד, אני
זקוק לאיזה גירוי חיצוני שיגרה את זה הפנימי חשב, כמו מטבע
שמשולשלת לתוך מכונת מזל, שבעקבות המטבע המכונה כולה נהפכת
לרעש וצלצולים, הוא צלצל לכביכול חבר שלו, אשר למעשה היה רק
כלי בידי האיש להשגת מטרות מאוד צרות ומצומצמות, הוא צלצל לחבר
זה בגלל מספר קשרים מפוקפקים שלו, "שלום, גד, תוכל להביא קצת
להביא לי קצת חומר מהזן הצמחי?" שאל בטון שואל, "בטח אבל זה
יעלה לך", "בסדר, בסדר על כסף נדבר אצלי, בכול אופן, תודה",
"בשביל מה יש חברים", ובאמת בשביל מה יש חברים, גיחך בתוך עצמו
האיש, שידע שכל זה היה משחק מוסכם מראש של שני אנשים, השאלה
הייתה, עד כמה היה המשחק ידוע לשני הצדדים.
יכול להיות שהיה מקדיש לנושא זה יותר מחשבה, אילולא תכליתו
היחידה באותה עת, כמה מחשבות חולפות מעל ראשו של אדם בזמן שהוא
עסוק בתכליות אחרות?, שאלה שבאופן פרדוקסאלי תישאר ללא מענה.
צלצול בדלת, עליה קצרה במדרגות, וחברו הטוב כבר עמד בתוך ביתו.
הוא קיבל את כספו והשאיר מיני כימיקלים שונים. האיש החל מהקל
אל הכבד, תסכולו תפס אותו שוב, הוא עישן את כל מה שניתן לו, אך
מה שקיבל היה חזיונות מעורפלים על כישלונות העבר שלו, כישלונות
שכעת חזרו לרדוף אותו, מאיפה החוצפה שלהם, חשב האיש, לחזור
ולרדוף אותי, הרי הם כישלונותיי שלי, אני אדונם, מקור מחשבה
זאת נעוץ בעובדה שלא הבין כראוי את כללי המשחק בינו ובין
כישלונותיו.
ימים עברו, הוא צרך את כל החומרים שכספו יכל לרכוש, אך גם
ברגעי האקסטזה הגדולים ביותר שגרמו לו הסמים, הוא היה מודע
לחוסר יכולתו לשחזר את הדבר המופלא הזה, שחזה באותו לילה נפלא,
כתוצאה משולבת של תסכולו והסמים שצרך הוא החל להידרדר.
חודשים תמימים הוא נשאר בתוך ביתו, וכבר מזמן איבד צלם אנוש,
הזמן עשה את שלו, את חלומו כבר שכח, אבל התסכול, נאמן לטבעו,
נשאר.
כך נמשך מצבו וכנראה היה נמשך ככה עד שהיו אוזלים כל
חסכונותיו, אילולא יום אחד שמע צלצול בדלת, הוא פתח אותה וגוש
שחור ניצב לפניו, בעוד האיש עמד בעיניים פעורות, הגוש זינק
עליו ופגע בראשו בעצמה, האיש איבד את הכרתו.
הוא התעורר בבריכת קיא ישנה של עצמו, התגלגל בחוסר רצון, על
השטיח המזוהם, מנסה להתעלם מהדפיקות הנוראיות בצדי ראשו.
ואז הוא נזכר.
לפתע תמונת מצבו נעשתה ברורה וחדה עד כאב בלתי נסבל, בטירוף
המייסר של הרגע, הוא פתח את דלתו זינק במעלה המדרגות עד לגג
ביתו, ואז בתנועת ריקוד נפלאה, הוא זינק מהגג בקפיצת ראש בעלת
קשת מופלאה ומושלמת לעבר רצפת הבטון הקשה למטה.
"עדיין איננו מצליחים להבין כיצד שרד", אמר הרופא בחלוק הלבן,
"פשוט עוד אחד מסטיות התקן הקטנות של החיים", "למרות שחייו
ניצלו, הוא ספג פגיעה פנימית בראשו, וכרגע מוגדר כצמח".
סוף סוף הוא היה מאושר.