"אין כניסה", אמרת לי שניה לפני שטרקת את דלת ביתך בפני.
בעודי חוזר למכונית עוד מצלצל ה"בוףףףף" של טריקת דלתך באוזני,
אבל זה לא כל כך מפריע לי כי אני די שקוע במחשבות ועל סף בכי,
אז צלצול קל באוזניים לא סוף העולם.
אני מתקרב למכונית של אמא ונכנס, מתניע משלב הילוך ויוצא לי
לדרכי, אבל לאן פני מועדות?
אחרי מחשבה של כמה דקות החלטתי לצאת לסיבוב. אני נוסע בעודי
רואה תמרורי אין כניסה במוחי, וחושב עלייך, פרח. לשמאלי צעד
הולך רגל מוזר אז אמרתי לעצמי, "למה לא לעקוב אחריו". אחרי בין
10  ל 12 דקות של מעקב הולך הרגל, שכבר הספקתי לקרוא לו חיים,
נכנס לרחוב שבכניסה לרחוב ניצב לו איתן תמרור ובו אין כניסה
גדול. עצרתי את המכונית בצד והמשכתי ברגל הלכתי אחריו במשך כמה
דקות. הוא נכנס לאיזה בניין, אני ניסיתי להכנס אחריו אבל שומר
גדול בכניסה אמר לי, בצורה הכי בוטה שאפשר לומר "אין כניסה",
אז התיישבתי שם וחיכיתי לו, ל"חיים".

בנתיים חשבתי לי קצת על "מנוחה" שלי ועל כמה שלי היא חסרה לי
ואני אוהב אותה, אוי המגע של ידיה, זה אחד הדברים הכי רכים
שליטפו לי את שורשי שיערי, אני זוכר שהיא ביקשה שאני אדחוף לה
את המטאטא לרקטום (כל אחת והסטיות שלה), אני זוכר שכשדחפתי
יותר מידי חזק והייתי מרים אותה לאוויר הרגשתי כמו בובאי
בתאטרון בובות.
בינתיים חיים הגיח לו, אז קמתי והמשכתי לי בדרכי אחר חיים.
הגענו חזרה למכונית, הוא עלה על קטנוע קטן, אני נכנסתי למכונית
של אמא. הוא נסע ואני אחריו, נסענו לנו ברחובות תל אביב עד
שפתאום עמד שוטר באמצע הכביש ולידו הונח מחסום גדול ומאיים,
פניתי לשוטר בנימוס "מה הולך פה?" והוא אמר לי בתוקפנות "אין
כניסה".
לי כבר נמאס מכל ה"אין כניסות" האלה, ולמרות זאת עשיתי פרסה
כמו ילד טוב, אבל צרחתי צרחה כמו שצריך, בלב.

המשכנו, המשכנו והמשכנו ואנחנו כל הזמן ממשיכים. אין סוף לדרך
הזאת! אחרי נסיעה של שלושה שבועות עצרנו בחניה של בניין. אני
אפילו לא יודע באיזה יבשת אנחנו, שלא נדבר על מדינה. הוא ירד
מהקטנוע ונכנס, אני אחריו, עלינו 76 קומות ברגל, הוא לא יודע
שאני אחריו. הוא נכנס לדירה מס' 769. חיכיתי בערך עשרים דקות
בחוץ ואז דפקתי על הדלת.
פתאום "זבנגגגגגגגגג" הוא פתח את הדלת וחבט בי עם תמרור "אין
כניסה". אני חושב שאיבדתי את ההכרה כשקמתי ליד דלתה של
"מנוחה". היא עמדה שם ובידה תמרור "אין כניסה" ועליו כתמי הדם
שלי, ואמרה "לא אמרתי לך אין כניסה?! אז לך!".

קמתי על הרגלים, הרמתי את המטאטא שלי, שהיה שבור לשניים,
והלכתי למכונית שלי. בדרך למכונית הרהרתי לעצמי והבנתי למה לא
הייתי צריך למלא דלק במשך כל הנסיעה.

עוד כאב לי הראש מהחבטות שחטפתי, וזה עזר לי לחשוב בצלילות.
אולי אני צריך להמשיך הלאה ולוותר על "מנוחה".
בנתיים אני הולך לחטוף לי איזה מנוחה מול הטלוויזיה.