אני מרימה עיני ומתבוננת בבן שיחי. זכיתי כבר להכיר כל קמט וכל
עוויה בשרירי הפנים שלו, כמו גם בכל אברי גופו  המוצנעים. אבל
היום נדמה לי שמשהו גדול מתחולל שם בפנים. עדיין איני יודעת
מהו  אבל אמצא, תוך  24 השעות הקרובות. אלדד ואני נשואים זה
עשר שנים. לא, לא אחד לשני. אלדד נשוי לשרית ואילו אני, כן,
לחוקי שלי ששוהה השבוע בארה"ב, באיזה כנס של קרדיולוגים. אפילו
מגיש איזה paper, עבודת מחקר על השפעת ה... אוף, כבר שכחתי מה
על מה.  

אלדד היה החבר הראשון שלי. נדמה לי שגם אני הייתי הראשונה
אצלו, אבל אף פעם לא שאלתי. נשארנו חברים גם אחרי שאלדד נישא
לשרית. אחרי שאני נישאתי - הקשר רק הלך והתהדק. אז אחת ל...
אני יודעת, שלושה שבועות-חודש, אנו נפגשים. כבר עשר שנים כך.
כן, נפגשים בלונדון, פריז, ים המלח. תמיד בענייני עבודה וכמובן
עבודה פלוס.

הזוגיים שלנו ואנחנו חברים. לפעמים כולנו מבלים ברביעייה
וצוחקים על פנטזיות מגונות. האם הם יודעים? אין לי מושג, אבל
אני חושבת שלא. צחקנו על זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר לא
מצחיק. איש לא יאמין עלינו שאנחנו נפגשים פה ושם. מזדיינים כמו
שפנים ונפרדים, כמו שאומרים, בלי Hard feelings .  קצת מצחיק
להשתמש בביטוי הזה, כי אלדד איך שרואה אותי, מזדקף והבלט שבין
מכנסיו מתרומם ומצדיע לי.

כך היה בבוקר הראשון כשנפגשנו. אתם יודעים, הסיפור הקלאסי של
התנגשות במשרד כשכל הניירות מתפזרים. בצהריים כבר עשינו את זה
על מכונת הצילום. ואחר-כך בכל מקום דמיוני שאפשר לחשוב עליו.
במעלית, בחדר השתייה, על הכסא של הבוס, בבודקה של השומר.
חוגגים בכל  פעם שאנחנו נפגשים. בעצם לא לגמרי מדויק.  בשנים
האחרונות גם אצלנו הלהט  שכך, אז נפגשים לא אחת-לשלושה שבועות
אלא אחת לשלושה חודשים, והזמן  הוא הדלק הטוב ביותר. אני יודעת
הכל על אלדד. מתי רב עם אשתו, מתי הכניס אותה להריון - באילת
בירח הדבש. מתי חמתו שברה רגל, בסוכות, דפקה לנו רנדוו.  ובכלל
ובפרט,  כל פרט ופרט אפילו כיצד שרית אוהבת להזדיין - רק בפוזה
אחת, ומה טוב אצלי שאני מגוונת ויצירתית. בחיי, ככה הוא טוען.
הו, אפשר להאמין לו כי אני הרי יודעת.

בקיצור, היום אלדד לא כתמול שלשום. יש אנרגיה בכתפיים שלו,
הכרס שלו  מתוחה, החזה זקוף, והוא מגולח. תארו לעצמכם אלדד
מגולח.

מזל שלי שלא השכבתי אותו על השולחן בבית הקפה הפינתי אלא
התאפקתי. הורדתי נעל והתכוונתי לטייל אל בין רגליו, אפילו
לבשתי גרבי משי חדשים מבהיקים כאלה מהסוג המרשרש, אך אלדד רק
הביט לתוך עיני הכחולות, כזה מן מבט, מהעמוקים שיש לו, וזרק
לעברי פצצה. כמעט נחנקתי.

"אל תשאלי מה קרה לי בנסיעה האחרונה לסטוקהולם."

נעשה לי רע. מה כבר יכול לקרות בסטוקהולם שלא קורה כאן. וחוץ
מזה יש לו אותי. לא התראינו כבר אי-אלו שבועות. מה אני מדברת,
חודשים, והוא לא שואל אותי לשלומי, אלא שואל אל תשאלי מה קרה
לי? אני מביטה לתוך האישונים המתרחבים של אלדד ויודעת באותו
רגע שאני עומדת לאבד אותו, ושאולי אולי כבר איבדתי.

ואני לא טיפשה, למרות שלפעמים אני מתנהגת ככזו,  אז  אני מעלה
על פני את המבט הכי סקסי שאני יכולה לחשוב עליו באותו רגע,
משחקת קלות בשערי, לפזר קצת פירומונים, רוכנת מעט על השולחן,
לחשוף חזה ולוחשת. "ספר לי."

"את יודעת איך זה בחו"ל בחורף כשקר. הפעם נסעתי באי חשק. המצב
הכלכלי והביטחוני לא משהו, והייתה לי תחושה שהפעם חבל על הזמן.
אבל התחייבתי לכמה מפגשים, אז הרמתי את עצמי ונסעתי. איך
שירדתי בשדה, הבנתי שטעיתי. הכל מושלג, כמובן כצפוי, אבל קור
אימים ואיש לא מחכה לי בשדה - אולי שכחו. נסעתי ישר למלון,
מקלל את עצמי ואת טמטומי ואולי את פיזור הדעת שלי. אבל אחר כך
החלטתי שלפחות מגיעה לי ארוחת בוקר כמו שצריך, אולי קצת יותר.

ירדתי למטה, הסתובבתי ימינה ושמאלה ונכנסתי. בית קפה פינתי עם
חלון שמשקיף על אגם קפוא והכל לבן. בא לי לבכות, אבל הזמנתי לי
קפה מהגדולים כזה עם פצפוצי שוקולד למעלה, נו שיהיה, ועוד אני
מתלבט לגבי העוגה, נכנסת לבית הקפה אישה מדהימה. דבר כזה עוד
לא ראית בחיים שלך. מה אגיד לך כל דבר במקומו. שיער בלונדיני
שופע, אבל טבעי וחלק. גזרה כמו של סידני קרופורד, אבל מחולק
עליה יותר טוב. הכל במקום ובמידה הנכונים. רק החזה קצת יותר
גדול, כמו שאני אוהב. אה, גם הישבן אבל קצת. "

החיוך מתמוסס לי על השפה העליונה שלי, אבל אלדד כבר לא רואה.
עיניו מצועפות ונדמה לי שהוא מפנטז. אני כבר מבינה לאן זה
מוביל, או נדמה לי שאני יודעת לאן זה הולך, אבל שותקת, יד על
הסנטר, עיני בפיו ואני ממתינה.

"בקיצור, מה אומר לך, אני אפילו לא יודע למה בחרה להתיישב
לידי. אולי בגלל הספר של  יאלום 'כשניטשה בכה.'  אבל היא עוברת
לידי, שמלתה מלחכת את רגלי, מחייכת אלי ואומרת, "אה, אתה קורא
את יאלום, כמה מעניין," ומתיישבת  ככה בטבעיות.  מזמינה לעצמה
כוס קפה וארוחת בוקר כזו מהסרטים. התחלנו לדבר על פילוסופים
וסופרים ומשם עברנו לשירה ומיתולוגיה, ואפילו לא שמתי לב שהזמן
עבר ואחר כך היה  כבר צהריים, ואני שאלתי אותה אם אפשר להזמין
אותה לארוחה, אבל היא אמרה שכבר מאוחר וצריכה ללכת, אבל שאני
מוזמן אצלה לארוחת ערב. נתנה לי כתובת ואני כל הערב התלבטתי כן
או לא. בסוף ביטלתי את הפגישה עם הסטקלרים בתואנה שיש לי עדיין
Jetlag והלכתי.

אלדד העלה על פניו חיוך ונדמה לי שראיתי הילה קטנה מבהיקה סביב
ראשו וידעתי. לא רציתי לשמוע את שאר הסיפור, אבל המשכתי
לחייך.

"מה אומר לך אחותי, זותי אורורה יודעת לבשל. הכל
שופרה-דה-שיפרה.  דג סלמון ברוטב שאיני יודע איך קוראים לו,
ופטריות עם אספרגוס נדמה לי בשמנת. ועוד כמה שוחים כאלה לא
מזוהים, לא דברים שאני אוכל בדרך כלל, אבל מיוחד. אפילו בקבוק
היין שהבאתי עמי החוויר מבושה. ולקינוח עוגת תפוחים חמה מהסוג
הנימוח. ואחרי שפתחתי כפתור מכנסיים והשתרעתי על הספה והבנתי
שצריך ללכת, הגישה לי כוסית ברנדי, את יודעת, בכוס המיוחדת
הזו, השמנה. ושאלה אותי. "רוצה לבוא איתי למיטה?"

מזל שישבתי, אחרת הייתי נופל. ככה דוגרי בלי הנקי פנקי ובלי כן
או לא, ובלי תפתה אותי קצת, ככה דוגרי, ישר, רוצה לבוא אתי
למיטה. השתגעתי על המקום.

מה אגיד לך אלילה, חתולת מין אמיתית. הפשיטה אותי מכף רגל עד
ראש, לא שהתנגדתי. מזל שלבשתי בוקסרים חדשים. מרחה אותי במשהו,
והחלה ללקק אותי, לא דילגה על שום דבר. כל אבר זכה לתשומת לב.
אפילו, את יודעת מה, תנחשי לבד. לרגעים נדמה היה לי שהיא
קניבאלית והולכת לאכול אותי על באמת, וזה מה שהכי הדליק אותי.
דבר כזה עוד טרם היה לי. כשהגיעה לירך הימנית, גמרתי.  קצת
התביישתי על שלא הצלחתי להתאפק, אבל היא רק צחקה, אכלה אותי
ואמרה "אין דבר, אתה עוד תבוא אצלי כמה פעמים הלילה. " וכמה
שהיא צדקה. לקראת בוקר, הקטן  שלי עדיין גדול, נוקשה, סמוק
ובוער, כאילו שיש עוד משהו מאחורי הכל. בשלב מסוים אני חושב
שהתעלפתי, או סתם נרדמתי.

כשהתעוררתי הייתי משוכנע שסתם חלמתי חלום  או שהיא שדדה אותי,
אבל לא. על השולחן ארוחת בוקר דשנה, קפה שמתחמם על פלטה קטנה.
ופתק מלא אהבה באנגלית קלוקלת, משהו בנוסח הייתי חייבת לזוז,
על השולחן יש לך כסף למונית,  בפעם הבאה כשתגיע, תן לי צלצול
ונשיקות וביי, ואל תשכח מפתח מתחת לשטיח. ריח מתוק עמד באוויר
אני חושב של חשיש. חיפשתי אותה בכל הדירה, אבל לא מצאתי.

שתקתי. ורק חייכתי חיוך של נוקאאוט. מה אפשר לומר למטומטם
הדבילי הזה שהלך ודפק סידור נהדר? ואז ראיתי את דוק העצבות על
פניו ולרגע  שמחתי כי מגיע לו. אף פעם לא קינאתי לשרית. ידעתי
שכך צריך להיות, אבל חשבתי שאחת ל.. יהיה שלי. ונתבדיתי. גם
אחת ל... כבר לא יהיה שלי, כי עכשיו יש לו  את ההיא. אז מה
נגמר?

ככל שחלפו השניות התחלתי לחשוב. אלדד אף פעם לא היה כזה גאון
במיטה, גם כשנפגשנו בפעם הראשונה, טוב, חוץ מהפעם הראשונה, הוא
תמיד גמר פעם אחת והסתובב לצד השני. ליקוקים, עיסויים, זה לא
הצד החזק שלו. אז אולי הוא רק עובד עלי כי מזמן לא נפגשנו?

התלבטתי. יכולתי כקונטרה כמובן גם לספר לו על דייב, שפגשתי
במיאמי בקיץ האחרון. ויכולתי גם לספר לו על אורם שפגשתי בדרך
לסיאטל. אבל מצד שני, טוב שיהיה לי עוד איזה קלף בשרוול שלי,
אז רק ישבתי שם זקופה ומחייכת בעמדת המתנה.

ואלדד, כן, הוא לגם מהקפה מהורהר ומרוחק ממני אלפי מונים.  רק
כשהתעשת וחזר אלי, שאל, "אז מה, עולים לחדר?"



                                                           
                                מוקדש בנוסטאלגיה ל פ. נ.