"פותה, פותה." שמעה אותו מצווח ממרום משכנו. לא הפנתה ראשה
לאחור. מכירה את הקול המצמרר, המשיכה במרוצתה כאילו רודף אחריה
השד הלבן. "פותה, פותה." המשיך קולו לנסר את האפלולית הלחה.
רעועה, הטיבה את כיסוי המגבת הלבנה שעל ראשה והמשיכה במרוצתה.
מאבדת תוך כדי מרוצה אחת מנעלי הבית המרופטות שלה. בסיבוב פנתה
שמאלה ונכנסה כרוח סערה היישר לתוך המקלחת.

פתחה את המים הקרים בזרם עז ונתנה למים לחפות את כולה מראש ועד
כף רגל, מבלי להסיר את בגדיה. עמדה תחת זרם המים המכה בגופה עד
שעורה הכחיל. רק אז טרחה להוריד בגדיה ולזרוק אותם על הרצפה.
עכשיו יכלה להתפנות לסבן עצמה בקפידה, לחפוף ראשה ולשוב
ולנשום.

בתוך ערמה, מצאה חבילת בגדים נקיים, לא שלה, אבל איש לא ישים
לב, וכי מי מסתכל עליה בימים אלה, אולי בלילות, ואולי יחידי
סגולה שרואים משהו מעבר.

יחפה, מיהרה בפרוזדור האפלולי, מנסה להיצמד לאורך הקיר שלא
תיראה, קולו עדיין הדהד באוזניה, אבל עכשיו התחשב בניקיונה
והיה קצת יותר רגוע, אולי משועשע. "סלאמן  פותה,  סלמנדרה,"
צחקק קולו. "סלאמן פותה,  מבושיה חשופים,  והיא נותנת לכל
הבחורים. סלאמן פותה הפתיה, רזה אך ממזרה."

"אולי תסתום." רצתה להרים עליו קולה, אולי אפילו לזרוק עליו
מגבת לחה,  אבל ידעה שתעלה עליה את זעמם של היושבים והשוכבים
והישנים ואולי גם של העובדים, וויתרה. במקום  זאת החישה צעדיה.
עוד מעט קט ואת בשטח מוגן, הרגיעה את עצמה. כשראתה את פתח
חדרה ירד המתח מעל כתפיה הצנומות, מיהרה לצלול לתוך המיטה,
כשהיא מסיטה  עליה את הסדין וגם את הכרית. שיחשבו שהיא ישנה,
ממזמן.

במעומעם שמעה את קולה של רוזטה, "שוב אחרה לחזור. מה הוא
רוצה ממנה כל כך מאוחר. עוד לא שמעתי דברים כאלה, בחיי." קולה
הצרוד של אלינה החרה אחריה. "תעזבי, מה את צריכה להתערב, העיקר
שהיא כבר במיטה. אל תעשי גלים. בשביל מה את צריכה צרות, חסר לך
שיפטרו אותך."

"אבל, " משכה רוזטה את המילה, "אבל זה לא בסדר, צריך לספר
למישהו."
"ואת באמת חושבת שמישהו יאמין לך? בדיוק כמו שמאמינים לה, לא
ראית את התיק שלה?"

השימה עצמה ישנה.  מנסה לדחוק את המילים מתוך אזניה. לפחות
עכשיו אינה שומעת את קולו עם הפותה פותה שלו. חיבקה את הכרית,
מניחה אותה בין רגליה, חושבת על הבית. שם לא היה יותר טוב, אז
תסתמי את הפה את שומעת. שלא תעיזי להוציא מילה, אחרת אחתוך לך
את הלשון, ושלא תזוזי זה מעצבן. קפצה שפתיה ואגרופיה מתחת
לשמיכה, ולא זעה שלא להסגיר עירותה.

לעת בוקר, אחרי שעות מטולטלות, נרדמה. חולמת על שדות ירוקים
וצחוקם של ילדים המתגלגל בדשא. לה, שלא היו רגעי אושר, היו
לפחות החלומות והרגעים השלווים, שבהם איש לא רצה ממנה כלום, לא
הציק לה, לא דקר אותה במחטים ארוכות ולא חפר בנשמתה. לו לפחות
היה ד"ר אלדד  מניח לה, היו החיים כאן הרבה יותר נוחים. וכי מה
צריכה נערה בגילה. מיטה נקייה, אפשרות להתקלח לפחות פעם ביום,
ארוחה חמה. ליותר מזה אינה זקוקה, גם לא הייתה יודעת מה לעשות
עם יותר.

קולה של מרגלית גבוה וצורמני רודף אחריה לתוך השדה, אך היא
מסתובבת  לצד השני,  מסרבת לחזור לעולם החיים.
"קומי, כו-לם לקום," צווח קולה של מרגלית בהתלהבות מעושה,
ל-ק-ו-ם אך היא עוצמת עיניה בחוזקה ממאנת. כצפוי וכתמיד העיזה
מרגלית להפשיל שמיכתה ובאותו רגע קפאה ידה המושטת באוויר.

"מה קרה לך ילדה שלי? מי הרביץ לך?
"שום דבר," התמרדה. "תעזבי אותי, תני לי לישון."  משכה את
השמיכה בחוזקה. "הניחי לי. את שומעת. זה כלום, נפלתי."
"מי נופל ככה, השתגעת זו לא נפילה."
"טוב, טוב, אל תתעצבני." אך לפני שהספיקה נעלם קולה של רוזטה
מהחדר. עכשיו כבר החלה הדאגה לטפס במעלה החזה. הזדקפה, הפשילה
השמיכה ובחנה עצמה בקפדנות.  על רגליה ובטנה ניצבו הסימנים
הכחולים הטריים של אתמול,  פסים ארוכים צרים וצבעוניים. שכחה
ללבוש מכנסיים לפני שהלכה לישון ועתה גופה העירום משדר את
שאסור לו לשדר. לא הספיקה לבחון אותו  והגיעה המשלחת.
"תראי, השמיכה שוב הופשלה מבלי לשאול רשותה, וידים קרות מחטטות
בגופה מסובבות אותה כאילו היא שק תפוחי אדמה.

"תגידי מי עשה לך את זה?"
שתקה. כאילו שהיא לא יודעת, הממזרה הזאת. מה היא עושה את עצמה?
וחוץ מזה אם תספר יאמינו לה? בחיי אימא שלה שמתה כבר, ובחיי
הממזר שכבר כרתו מגופה, איזה טעם יש לספר את האמת?   בלעה רוקה
ושתקה במבט של מטומטמת שלמדה לחקות.

"תעזבי אותה, היא לא יודעת מימינה ומשמאלה," שמעה את קולה של
רוזטה. והיא שותקת, תמשיך לסבול את ידיו הקרות של ד"ר אלדד ואת
ההתעללויות של הסניטר וחייה יעברו עליה בשקט. אם רק תשתוק. רק
לא לעשות גלים.

גבוה על הארון יושב האוח מביט בה בסקרנות וכשהכל נרגע וכולם
יצאו את החדר. החל מצווח: "פותה פותנה, פותה מסריחה, לכולם היא
נותנת רק לעצמה שום דבר משאירה. פותה סאלמן, פותה פותנה טיפשה
יכלה לדפוק את כולם, אבל דופקת רק את עצמה."

"אולי תשתוק," צווחה אליו בחזרה.  "אתה לא רואה שאני עסוקה,
אני צריכה להתלבש ולרדת לאכול, אז תסתום."

ובפעם הראשונה בחייה השתתק האוח. הרים כנפיים ארוכות, חג גבוה
מרים ענני אבק בלתי נראים, חג סביב ראשה כמעט נוגע בשערה
ומסתבך. חג ויצא דרך החלון המסורג, כשהוא משיר על אדן החלון
נוצה אפורה. בהיסח הדעת הרימה את הנוצה ללטף לחייה.

הציצה החוצה לראות. בוקר חיוור קידם את פניה, אבל נראה שעומד
להתבהר.