"זבל"
"הא?"
"מה שציירתי. הכל זבל"
"אם את אומרת, את כנראה יודעת"
אני וידידי הטוב תום יושבים על השטיח בעליית הגג המטונפת שלי,
המוקדשת כבר ממזמן כחדר למימוש כל הגחמות האומנותיות שלי. כרגע
הן כוללות פסל אחד עקום של ראשו של אפלטון ושלושה עשר שרטוטים
של גן העדן, מנקודת מבטו של מלאך. הסקיצות הללו אמורות להתמצק
לתוך ציור אחד, שמועד הגשתו עוד כמה ימים. תום, פליט מגמת
תאטרון של המחזור הקודם, מעביר את רוב זמנו על הסקייטבורד שלו,
וקופץ מדי פעם לאייש את עמדתו כסטלן העל בקרב החבורה העילית
שלנו. הוא יושב מקופל, ומורט חוטים מהשטיח. אני שונאת את
ההרגשה המזעזעת הזו של הנביבות, כשאת אמורה לעבוד על איזשהו
פרוייקט בוהמי מהפכני שיזעזע את המורה לאמנות, ובסופו של דבר
יוצא לך חצי מלאך מרוטש. חצי המלאך המרוטש צחק לעברי מעבר לבד.
מה אתה צוחק, סיננתי לעברו, אתה מופיע על קלסרים של ילדות בנות
12 בתדירות יותר גבוהה מג'סטין טימברלייק. תום נשא את עינייו
לעברי. "השתגעת לגמרי", אמר-קבע נחרצות, ועבר להציק לכלבה שלי
גולדה. שום דבר לא זז. יכלתי להרגיש את האויר מתמצק סביבי,
מערבל את כולנו ליציר-דמיון טולקנאי אחד. הלכתי להכין חביתה
לשנינו. הבטתי בו בעודו אוכל אותה, התלתלים החומים שלו מלחכים
את כתפיו מעדנות, הפה שלו נע בתנועות קצובות ומדודות כלכך.
"תום?" החרדתי אותו משלוותו.
"הא?" הוא ענה בפה מלא.
"הגיע הזמן שתחשוב על מענה לשון אינטיליגנטי יותר מ"הא""
"מה את רוצה?"
אוקיי, עכשיו הוא גם עצבני. זה אולי לא יהיה הזמן הטוב ביותר
לשאול אותו את זה.
"לא הולך לי עם הפרוייקט באמנות".
הוא גיחך.
"הייתי רוצה.." היססתי, "אולי תוכל לדגמן עבורי?".
הוא פלט קול שיעול חלש, אני חושבת שנתקע לו קצת חלמון בוושט.
"זה כמובן סתם רעיון, אבל אני אמורה לצייר מלאך ויהיה לי יותר
קל עם מודל אנושי".
"אז את רוצה שאני אעזור למצוא לך אחד?"
"אל תהיה אדיוט"
"אני עובד על זה".
המשך השעה הבאה הייתה מורכבת מירידות עליי, על האווירה שלילית
שאני גורמת בחדר (אמא שלו מומחית בפנג שווי)  ועל סגנון הציור
המרושל שלי. שלא להזכיר את החביתה סרת הטעם. אבל הוא הסכים,
וזה מה שחשוב. הלכתי לישון בהרגשה אפוקליפטית במקצת, כאילו
נוצר סדק קטנטן במעטה השגרה השוחקת שלי.

אני יודעת שהוא ממש שונא את זה, אבל הוא הסכים בכל זאת. הבטתי
בחצי הגוף הערום שלו, רועד קלות מחמת הקור שבעלייה הלא מוסקת.
צמרמורות נעימות חרשו את גבי. שוו בנפשכם בחור בן שמונה עשרה,
מרושל בהליכתו ובדרך חשיבתו, עם עור נקי ומבנה גוף גבעולי.
עכשיו דמיינו את אותו האחד עם בעיות דימוי עצמי נמוך. הוא חושב
שהוא שמן, הו מיי פאקינג גוד. יתכן כי הוא בילה יותר מדי זמן
עם הכוסיות של המחזור שלו? בכל אופן, אין לי זמן להתעסק עם
ההשערות הללו עכשיו, יש דמות שהולכת ונבנית בראשי ומתאמצת בכל
כוחה לקפוץ אל הגיליון החלק. תום כרפרודוקציה של דמות המלאך
המפורסמת, עם שמי ארגמן בוהקים ובלתי הולמים לגן העדן בעליל.
התחלתי לערבב צבעים.
"זה לא מזכיר לך משהו?" הוא שאל, מחוייך.
"הא?" הפעם זה היה תורי להיות לא מרוכזת. "הממ.. ממש לא. לא
זכורה לי הפעם האחרונה שהסכמת לדגמן עבורי. האמת היא שלא זכורה
לי הפעם האחרונה שהיית ערום עם בחורה".
"דוז פואה על ההומור המושחז, מיסיס קאלו. פשוט תמשיכי לצייר"
"לא אמרת משהו מקודם בקשר לזה שזה מזכיר לך משהו?"
"הסצנה מטיטניק. מה זה חשוב עכשיו בכלל" את החלק השני של המשפט
הוא אמר בטון שקט, מתוכנת. הכרתי היטב את היכולת הזו שלו,
להשמע שליו באופן שטני, כאילו איזה יד נעלמת שמה על מיוט את
כפתור הרוגז שלו.
"מצטערת, זה היה מיותר לחלוטין, מה שאמרתי קודם".
הוא שתק. אז גם אני שתקתי.
השעות הלכו ונקפו, וזה היה בדיוק כשגררתי את התנור השלישי לחדר
כשראיתי שהוא כבר לבוש בג'קט אדידס המהוה שלו, מתבונן בציור.
היה לו משהו בעיניים, מן שד מתרוצץ ובוהק שכזה, שלא הצלחתי אף
פעם לקלוט בבירור. עיניו ברקו בעוד הוא נוגע בציור בעדנה, נזהר
לא ללכלך את אצבעו. הוא הסתובב והבחין בי.
"מקווה שלא מרחתי את הצבעים" אמר במבוכה ניכרת.
"הם כבר התייבשו"
"בכמה מקומות השיער שלי היה פעם מחומצן, שכחת להוסיף את זה"
והחווה בידו על קווצת שיער מעט יותר בהירה מהגוון הטבעי שלו.
לא יתכן, אני מכירה אותו כבר חמש שנים ואף פעם לא ידעתי את
הפרט השולי הזה, שהוא חלק ממכלול הדברים שיודעים כשמכירים
בנאדם ממש טוב. משכתי את הקווצה והתבוננתי בה. יכלתי להרגיש את
הנשימה שלו על הצוואר שלי. משכתי אותו אליי קלות, מקלפת ממנו
את שכבות היומיום וכל השנים שחשבתי שהכרתי אותו.

מודה ומתוודה אני, זה היה מהלך דיי צפוי בעולמנו הזה: בת מכירה
בן, בת ובן מגלים המון נושאים משותפים ואפס משיכה מינית, בת
ובן חברים טובים. ואז כמובן, הדבר הטבעי הבא- בת ובן מזדיינים.
ומה עושים עכשיו? עתידנו המשותף כחברים טובים לוט בערפל. לפחות
הספקתי את הציור בזמן, גם זה משהו. הקריין בטלוויזיה מלמל משהו
לא ברור בגין חטופים, ניצולים, פצועים קל,קשה, מדיום-רייר
ולזמן קצר יכלתי להתנחם בצרות של אנשים אחרים. התבוננתי סביבי
בחדר, כולו זרוע בדוגמיות תום: כובע ישן שלו, תמונות ממסיבת
ההפתעה שערכנו לו, ספר המתמטיקה שלוש יחידות שהוא הוריש לי.
דפיקה בדלת ומיקה נכנסת, חברה טובה שבאה לשמוע רכילות טובה
(עליי) ובאותה הזדמנות לנסות להסביר לי מה קרה ביני לבין
האפלטוני שלי.  
"דניאל מותק, אני שמחה שהתקשרת. תראי, זה מצב לא פשוט, כי
עכשיו אתם צריכים להגדיר את היחסים בינכם מחדש. כמובן שיש את
האפשרות לנתק אותם, אם פשוט לא בראש שלך להתמודד עם זה כרגע.
מה שלא יהיה- אתם צריכים לדבר על זה. חוץ מזה, איך  דבר כזה
קורה לכם? אתם ביליתם כל כך הרבה שעות משותפות ביחד עם אפס
השלכות רומנטיות."
"הא?" אוי ואבוי לי, אני מתחילה להשמע כמו תקליט שרוט. הדחיסות
בי התחננה לשרג את דרכה החוצה. נישקתי אותה על המצח, וטרקתי את
דלת הבניין מאחוריי. היא כבר תסתדר לבד בדירה, עם אוסף ה300
דיסקים המקוטלגים לפי סדר אלפביתי שלי. החלטתי ללכת לכיוון
השכונתית, אולי אני אמצא כמה מחבריי היקרים טוחנים שווארמה
כאילו אין מחר ומדברים על פוליטיקה. ואז הוא בא, דמות מרוחקת
באופק שהלכה והתגלמה לתום, שהוא.. חברי הלא אפלטוני החדש-ישן?

"אני שמח שהצלחתי לתפוס אותך" הוא אמר, מתנשם.
משום מה לא האמנתי לו.
"אנחנו צריכים לד.." קטע את המשפט והתחיל לצחוק.
מבט של תמהון עלה על פניי.
"אני מצטער", אמר בעודו מתאמץ להחניק את  צחוקו, "זה כזה משפט
משומש של סדרה אמריקאית. אני לא מאמין שאני משתמש בלקסיקון
הזה".
"נסה ציטוטים נבחרים מהקולנוע האיראני, שמעתי שהוא עכשיו מאוד
פופולארי בקרב שניצר וצאן מרעיתו"
"כל עוד תפסיקי להשתמש בציניות הזו כמו בנשק טעון."
השפלתי את מבטי.
"את צולפת בי"
הוא צודק. "אתה צודק."
"מה את מתכוונת לעשות בנידון?"
ידעתי מה התשובה הנכונה, איך לעבור את המבחן, איך לזכות בחלקת
אדמה תמידית בליבו. זה היה הרגע המתאים לסחוף אותו בזרועותיי
ולהעניק לו נשיקה שאותה לא ישכח, להמשיך את מה שנוצר באותו
ערב. אבל איך לעזאזל שואבים את האומץ להגיד "לא, אתמול לא היה
טעות". לקחתי נשימה עמוקה.
"בא לי על שווארמה, מה איתך?", זה כל מה שיכולתי להגיד.  
למרבה הצער, שכחתי שהוא צמחוני.
פעם הבאה אני דובקת בטקסטים אמריקאים מלוקקים. לפחות שם הבחורה
משיגה את הבחור.