הוא צעד החוצה, מודע היטב לכל צעד. הוא חצה את הגינה הקטנה,
המטופחת, ופתח את שער העץ הקטן שהקיף את הגינה.הוא המשיך
בדרכו, הולך כסהרורי, עיניו כבר היו כבויות. הוא עבר את הכביש,
פנה אל הגן הקטן, והתיישב מאחורי המגלשה. מבט אחרון לשמיים -
יום מעונן, קור של סוף דצמבר. פתאום הוא חשב על השיר "זה הקיץ
האחרון שלי איתכם..." - בראש הוא כבר החליף את הקיץ בחורף,
מתכנן היטב את ההספד, את הדמעות והאזכרה. הוא הצמיד את הקנה
לרקה, מרגיש את הקור המתכתי, והתחרט. הוא הכניס אותו לפה,
מרגיש את המרירות בבלוטות הטעם... הטעם האחרון... שלום אחרון,
הריץ בראשו את כל הדמויות החשובות בחייו, כאילו לא עשה זאת
אלפי פעמים בלילות הקרים, כשתיכנן... הוא לא חשב שיהיה לו
האומץ. עשרות פעמים הוא קם בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, והלך
לביצפר - כאילו הכול כרגיל. הוא לא נתן לאף אחד לדעת. לאף אחד
לראות את הסערות שמתחוללות בתוכו, שקורעות אותו לחתיכות קטנות,
שמעכלות באיטיות מייסרת את כל מה שבפנים. הוא הרגיש שהחור כבר
נפער - בבטן. חור שחור, ריק, שלעולם לא יתמלא. הוא לא יתגעגע
לעולם, בדיוק כמו שהעולם לא יחסר אותו. הדמעות שישפכו - יהיו
מזויפות. הוא יודע את זה... הוא לא השאיר מכתב, לא הרגיש צורך
להסביר, לתרץ, אבל הוא השאיר פתק. לאמא, על המקרר, "סליחה".
הוא ידע שזהו רגע האמת, הוא חשב על הילדים הקטנים בביצפר שמצדו
השני של הרחוב, כמה היה נותן כדי להיות במקומם.. אבל אם הוא
היה כזה - זה באמת היה משנה משהו? אם הוא היה ילד רגיל - אם
הוא לא היה אחר, כזה שקורא, כזה שכותב, כזה שחושב... בשבילו זה
כבר גמור - אין מוצא, הוא הרגיש איך הגיא - בצלעו הוא גר, חונק
אותו. הוא ידע שיש עולם מעבר, אך באותה מידה ידע שלא ימצא שם
את מקומו. שתמיד ירגיש חנוק, תמיד ירגיש בודד. לא משנה כמה
אהבה יקבל, או כמה יתאמץ להתחבר - אף אחד לא יכול להבין אותו -
רק הוא. לבד. כמו חלק שלא משתלב בפאזל. תמיד ירגיש כזה...
המחשבות רצו בתוך הראש, מתרוצצות כמטורפות, מרגישות שמשהו לא
בסדר... אולי להתחרט? לא...הוא ידע שאם יחזור הביתה עכשיו, הוא
ישנא את עצמו לכל החיים. והוא לא יהיה הראשון... הוא עצם את
העיניים, מנסה לדמיין מה יקרה אחרי, אבל הוא הצליח לחשוב רק על
גליל המתכת שתקוע לו בפה עכשיו, שמחכה למצוץ ממנו את החיים
בהתפוצצות של מתכת ואבק שריפה. הוא הרגיש נעלה ונחות בו זמנית.
כאילו הוא גם אלוהים, וגם עפר. הוא הרגיש הרגשה של אושר, אבל
באותה מידה זו יכולה להיות גם התרגשות... הבטן שלו התכווצה
מהפחד... מי ימצא אותו? זה לא משנה - לו זה כבר לא יפריע.. הוא
הריח את האויר... ריח מתוק של גשם... זה טוב לעזוב עם ריח טוב.
הוא ידע שהוא דוחה את זה יותר מדי... אבל מותר לו - בכל זאת
זאת הפעם האחרונה... עוד מבט, זהו. זה עכשיו או לעולם לא...
הוא סחט את ההדק.