התלבטתי אם לפרסם את היצירה הזאת או לא, כי היא עוסקת במשהו
מאוד אישי, אבל משום מה הרגשתי שחשוב לי לפרסם אותה, למרות
שאני ממש לא בטוחה אם עוד אנשים יוכלו להזדהות איתה. מקווה
שכן...
והנה אני, יום אחרי, יושבת בחדר שלי ומנסה לעלות על הדף את כל
המחשבות והרגשות שעוברים בי עכשיו, או לפחות חלק. יושבת וחושבת
עלייך, עלינו. אני ואתה, אתה ואני, ועכשיו... אני... אתה...
לחוד. יושבת ונזכרת איך רק לפני 24 שעות, עדיין היינו ביחד...
בערך. איך רק לפני 24 שעות, היינו במצב שונה לגמרי... בערך.
ואז זה נגמר, פתאום... גם בערך, כי בעצם זה נגמר עוד לפני.
בעצם זה נגמר ביום שבו הפסקת לאהוב אותי, ביום שבו ידעתי שאתה
כבר לא אוהב אותי, ביום שבו פתאום התחלתי לייחס הרבה יותר
חשיבות לכל הדברים הקטנים (ואולי בעצם לא כל כך קטנים) שהפריעו
לי בקשר ביננו, ביום שבו התחלתי, לא, התחלנו להבין שאולי זה לא
צריך להיות. עכשיו אני יום אחרי היום שבו החלטת לעשות את מה
שלא היה לי אומץ לעשות... להפרד.
הרבה זמן חשבתי על איך הפרידה שלנו תהיה, כי היה ברור שבסופו
של דבר תהיה אחת, וכנראה שאחרי שנפגעתי כל כך מהחבר הקודם שלי,
חשבתי שאם אני רק אצליח להיות מוכנה יותר לזה הפעם, אז זה יכאב
פחות. ידעתי שפרידה ממך תכאב יותר, כי הרגשתי, סליחה, אני
מרגישה כלפייך הרבה יותר. צדקתי... בערך. במובן מסויים זה באמת
כאב יותר וגם עדיין כואב, אבל זה גם כואב פחות. זה כואב פחות
כי למרות שניסיתי שלא להודות בזה, ידעתי שזה הולך להגמר בקרוב.
למרות שהיה קשה לי להצביע על מה בדיוק זה היה, ידעתי שמשהו
ביננו השתנה. לא יודעת למה חשבתי שאולי זה בכל זאת יחזור להיות
כמו מקודם, כי עכשיו אני כבר יודעת שזה לא. זה כואב פחות כי
למרות שברגע שאמרת "אני רוצה להפרד", הלב שלי התכווץ, ידעתי
שזה הדבר הנכון לעשות, וכשהיית נחמד גם אחרי והדגשת כמה שאתה
רוצה שנשאר ידידים, איכשהו זה התחיל אפילו להראות פחות מפחיד.
אני יודעת שהתקופה הקרובה לא הולכת להיות קלה. אני יודעת שיקח
לי זמן להתגבר עלייך, ולהתרגל להיות רק ידידה שלך. אני יודעת
שיקח לי זמן עד שכל הזכרונות מהתקופה שהיינו ביחד ימצאו להם
מקום שקט בצד הלב שלי, שבו לא יכאיבו לי יותר ורק יעלו לי חיוך
נוסטלגי על הפנים כל פעם שאני ארצה להזכר בהם.
עד אז, אני אנסה לחזור לשגרה או לפחות ליצור לי אחת חדשה. עד
אז אני אמשיך לאהוב אותך ולהתגעגע. עד אז אני אמשיך להזכר בך,
ובנו - כמו שהיינו, בכל פעם שאני אסתכל על כל הזכרונות הקטנים
שיש לי ממך שנשארו לי בחדר ובכל פעם שאני אעבור באחד מעשרות
המקומות שהיינו בהם ובכל פעם שמישהו יגיד משהו שיזכיר לי אותך,
ולפעמים גם ככה סתם, אני אזכר בך בלי סיבה. עד אז זה יכאב לי
לראות זוגות ביחד, בידיעה שאני כבר לא חלק מאחד. ועד אז לפעמים
יהיה לי קשה והלב שלי יתכווץ מכאב עוד הרבה פעמים, בדיוק כמו
שהוא התכווץ ברגע שאמרת את שלוש המילים שהפכו את כל מה שהיה
ביננו לעבר. אבל אחרי זה, הרגשות ידעכו והזכרונות ידחפו לצד
כדי לפנות מקום לזכרונות חדשים, שלצערי, יום אחד אני אבכה גם
עליהם. ואחרי כל זה אני אתגבר, עלייך, עלינו ועל עצמי.
בינתיים יש לי את כל האנשים הקרובים אלי שאני כל כך אוהבת,
שיעזרו לי לא בפעם הראשונה ובטוח שגם לא בפעם האחרונה, לעבור
את התקופה הזו, ויקשיבו לי כשאני אצטרך שיקשיבו לי ויזדהו איתי
כשאני אצטרך שיבינו אותי ויזכירו לי שגם הפעם, הכל בסוף יהיה
בסדר. יש לי אותך, בתור ידיד עכשיו, כדי להוכיח לי שלפעמים
לאנשים אכפת אחד מהשני גם אחרי שהם נפרדים. יש לי את הזמן
שירפא את הפצעים, והכי חשוב, יש לי אותי. ואני יודעת שאני חזקה
יותר ממה שאני נראית וממה שאני חושבת שאני. אני יודעת שכמו
אחרי כל תקופה קשה שעברתי, גם אחרי זאת, אני רק אהיה חזקה
יותר. ואני יודעת, שכמו שכבר אמרתי לך, הכל יהיה בסדר. |
