טיפשים! מעולם לא ראיתם את מה שהיה מתחת לאף שלכם, את הילדה
הקטנה שכאב לה.
ילדים כאלה נמצאים בכל מקום. אמרתם שרציתם למצוא אותם ולעזור,
אבל לא חיפשתם, ומהמעט שאולי כן חיפשתם לא היה מספיק טוב בשביל
למצוא אותם - את אותם הילדים שצריכים עזרה, בלצאת ממעגל הכאב,
מייסורים, בכי ורצון למות. אני המשכתי לשרוד, המשכתי לשרוד שלא
בזכותכם!
כל בוקר חשבתי לעצמי "וואו, אני עדיין חייה!" הייתי שמחה לרגע,
עד שנזכרתי לאן חזרתי.
"וואו, אני עדיין חייה, עדיין חייה בשביל עוד כאב, עוד יום של
רצח".
אתם ידעתם! אתם אלה שידעתם את הסוד הגדול והחלטתם לשתוק! ידעתם
שבזמן שאתם חוזרים הביתה לביתכם האהוב, אותה ילדה חוזרת הביתה
לאלימות, להיות עדה לאותם המפלצות שהרסו אותה מבפנים ומבחוץ.
אתם ידעתם! ידעתם שבזמן שאתם ישנים אותה הילדה בוכה, ושואלת
למה.
למה אני?! מה עשיתי שזה מגיע לי? למה לעזאזל אני עדיין חייה?!
למה שלא יהרגו אותי ויגמרו עם זה?
ולמה, למה אף אחד לא עוזר לי!? אולי.. אולי פחדתם מהאמת,
שהמשפחה של הילדה המושלמת לא כל כך מושלמת ושמה שנראה כחינוך
טוב הוא רק תוצאה של כאב.
אני באתי אליכם, הגעתי פצועה ומדממת. שרידים של זכוכית היו
נעוצים בידי מהצלחת שפעם הייתה, שרידים של חיוך מהתקווה שפעם
הייתה - נעלמו, נעלמו כלא היו. נפלתי על ברכיי, הסתכלתי עליכם
מלמטה, יכלתי למלא נהר עם דמעותיי, זעקתי לכם "עיזרו לי! עיזרו
לי!" ואתם, אתם שתקתם!
נתתם לאותה הילדה להמשיך לגדול עם כאב, לקום ולהירצח ע"י אותם
האנשים שאמורים להיות לה למשפחה. איך יכלתם לחיות כך?! כשכל
פעם ששעון הזהב שעל ידכם צלצל 8 ידעתם כי הילדה הזו בוכה
ומדממת! איך יכלתם לחיות כך?! כשכל פעם לפני שנרדמתם ידעתם כי
הילדה הזו על הרצפה, מנגבת עם סמרטוט את דמה ודמעותיה מהכאב.
ועכשיו, עכשיו אתם שמחים?! ילדה שכל כך כאב לה אפילו לא זכתה
לטיפה של חיים! ישנה עכשיו עם המלאכים שאמרו לה שיהיה בסדר.
ואתם, אתם עדיין תמשיכו לחזור אל ביתכם האהוב, שעון הזהב שעל
ידכם ימשיך לצלצל 8 ואתם תמשיכו להירדם, רק שהפעם אני אהיה שם
לצידכם, אלחש לכם "עיזרו לי! עיזרו לי!" לא אתן לכם מנוח עד
שאכן תעזרו לי, עד שאדע שאותם המפלצות שהרגו אותי נמצאים הרחק
מאחורי סורגים...
או מתים. |
