באותו יום בחר דוד ללבוש גופייה צבעונית מתחת לחולצה הצבאית
שלו. בחירה זו לא נעשתה במודעות מוחלטת, ולמעשה, בכל בוקר שקם
להתלבש לשירותו הצבאי, לא היה מודע לבחירות שהיה עושה. השעה
חמש וחצי בבוקר, לא הייתה שעה נוחה לסינכרוניזציה של מוחו,
והוא נהג לפעול מבלי מחשבה יתרה. הוא היה פותח עיניים, לאחר
שנבהל עד צאת נשמתו מהשעון המעורר רב-העוצמה, זורק את עצמו
למקלחת של מים קפואים עד קרים, מושך באקראיות תחתונים וגופייה
מהארון, ומשלים את העבודה עם בגדי הצבא הירוקים. אימו הייתה
מארגנת את הארון לרוב, כך שהבגדים היו מסודרים במדויק על מנת
שיזין לעצמו את הבגדים הנכונים.
אך למרות כל הסיכויים, באותו יום נשלחה ידו של כמה סנטימטרים
לכיוון ימין, פעולה אשר יצרה תגובת שרשרת שגרמה לדוד לחפון
בידיו חולצה לבנה בעלת תדפיס אדום במרכזה.
עייף אך טוב לבב, הגיע דוד למסדר הבוקר בדיוק בזמן המתאים,
כאשר רס"ר הבסיס החליט להעביר אותו אישית, בעצמו. דוד, שזה כבר
נעור מהתרדמת שסחב עימו במשך הנסיעה הארוכה באוטובוס, כבר
הבחין לפני שנכנס דרך שער הבסיס, שהגופייה שעל גופו אינה תקנית
לחלוטין, ושהרס"ר עתיד לעלות על המחדל. הוא ניסה למשוך קצת
הגופייה כלפי מטה, כך שהקצוות הלבנים שלה יבצבצו החוצה, בעוד
הצבע האדום הזעקני יישאר מחוץ לטווח הראייה. בנוסף לכך, העלה
את צווארון החולצה הצבאית למעלה, על מנת להעצים את האפקט. הוא
שקל לרגע לסגור את הכפתור העליון, כאשר הבין שלמרות כל מאמציו
הבלתי נלאים, עדיין נותר אזור חיץ אדום בר משמעות של סנטימטר
וחצי, אך מיד קלט שפעולה כזאת תשכנע את מפקדיו שהוא חפץ במותו
שלו-הוא, ומיד ימהרו להתיר את הכפתור המכופתר, ובכך למנוע את
התקרית מזעזעת. אף על פי שדוד לא שקל ליטול את חייו לו לרגע
אחד, הרעיון שאדם אחר ינסה למשש את בגדיו ויעוות את מיקומם לא
קרץ לו. מלבד זאת, ידע שבאותו רגע יתגלה מחדל הגופייה החמור.
הוא הבין שאין ברירה. הוא חדל מלמשש את בגדיו ולהביט מתחת
לסנטרו (הוא הבחין שאנשים מסביב מתחילים לבהות, כאילו מנסה הוא
להשיג מטרה אחרת לגמרי!), ופשוט ניגש למסדר ונעמד בשלשה
המיועדת לו. בלבו קיווה שהרס"ר לא יבחין, או שפשוט יתעלם
מהעובדה, אך לא היה צריך לחדור עמוק בפנים על מנת להבין שתקווה
זו מתקיימת בניגוד למודעותו המוחלטת לחושים השישיים של הרס"ר.
אז הוא פשוט קבע לעצמו לא להתייחס לנושא בכלל.
הרס"ר הגיע בדיוק באותו רגע, מתהלך באיטיות בין החיילים, מחלק
צעקות ותלונות לכל אלו אשר דרשו זאת, ולמעשה - הזדקקו לזאת.
ואז נעמד מול דוד. דוד, אשר עמד מתוח בדום, הוריד את עיניו
לכיוון של הרס"ר והבחין שמבטו חד, שיניים חורקות, ושקבוצה בלתי
מבוטלת של ורידים סבילים, לפתע החלו לפמפמם במלוא המרץ תחת
מצחו של הרס"ר. כל מה שהיה חסר שיקרה עכשיו, היה ששריריו
יתנפחו באופן מפתיע, עור גופו יהפוך לירוק, שבגדיו יקרעו
כתוצאה מכך, והוא יקפץ לו בעצבנות אל תוך השקיעה. אך לדוד לא
היה כזה מזל.
"דוד!" נבח הרס"ר, כמה רסיסים של רוק כמעט והותזו על פרצופו של
דוד.
"כן הרס"ר?" שאל דוד בנימוס.
"מה זה?" שאל הרס"ר והצביע לכיוון הגופייה.
"זה?" העמיד דוד פני תמים, "חולצה, הרס"ר. כלומר... גופייה,
ליתר דיוק."
"מה זה???" צעק הרס"ר, ולא היה בטוח מה בעצם הייתה השאלה, "מה
זה זה! מה זה הצבע הזה!"
כרגע כבר אחז הרס"ר בגופייה והחל מושך אותו החוצה, דבר אשר חשף
את הפשע על אחת כמה וכמה.
"זה..." דוד הרגיש קצת לא נוח, אך לא נלחץ יתר על המידה, "לבן,
עם קצת אדום עליו."
"קצת אדום?" הרס"ר אמר, וכמעט שבאמת הפך לאותו ענק ירוק, "קצת
אדום??? זה לא קצת אדום... זה... אולי... זה קצת לבן, זה מה
שזה!"
דוד השתדל להתאפק שלא לצחוק.
"אה, אתה צוחק עכשיו, מה?" אמר הרס"ר וזעם אף יותר, "מה פתאום
אתה בא לי עם חולצה כזאת למסדר? אה?"
"הרס"ר, מה זה משנה?" שאל דוד בנחישות, "הקצוות שלה לבנים,
כשאני מושך אותה למטה, לא רואים אדום כלל וכלל."
"מה זה משנה? מה זה משנה??? מה זה משנה, הוא אומר. מה זה משנה,
באמת!" הרס"ר נראה כעת כתרנגול המקפץ לו מצד לצד, "ואם היה
היום מד"ס, והיה על כולם להוריד את החולצות הצבאיות ולהישאר
בחצי א', מה היית עושה אז?"
"אנחנו ג'ובניקים, הרס"ר," אמר דוד, "אין לנו מד"ס."
"מה אתה, מנסה להיות חכם איתי?" צווח הרס"ר, ודוד מיען להגיב
על השאלה שנראתה רטורית, "ונגיד והיה לנו מד"ס כאן, שדרך אגב,
אני מתכנן להכניס את זה לתוך סדר היום (הוא אומר זאת כבר
שנים), מה היית עושה אז? אה?"
"אה, מוריד את החולצה?" שאל דוד.
"מוריד את החולצה!" צעק הרס"ר.
"כן, אני מניח," אמר דוד, "אם היה עלינו להוריד את החולצות,
רוב הסיכויים שזה מה שהייתי עושה."
"אבל החולצה שלך אדומה!!!"
"אז מה?"
שני המשפטים האחרונים הדהדו בחוזקה ברחבי הרחבה, וכל החיילים
אשר עמדו מנגד וצחקקו לאור המחזה, כרגע נשתתקו. הרס"ר עמד קפוא
למשך מספר שניות, ואז פער את פיו, כאילו עומד לשחרר מילים
מתוכו, אך לא היו דברים.
"תשים כובע ולך תוריד את הדגל." הוא ציווה על דוד לאחר מספר
שניות ממושכות, ולאחר המסדר פרש למשרדו כאריה מובס.

כעבור מספר שעות, קיבל דוד הודעה באווטלוק שעליו להתייצב
במשרד הרס"ר. דוד נפחד, ותוך מספר דקות הצליח להרכיב סצנריו
מורחב ומפורט של השתלשלות האירועים הבאים, החל בתלונה החביבה
שיקבל עד מותו הלא נעים בבית הסוהר הצבאי, עקב סירובו לתת
שירותים שונים ומשונים לשוהים במעצר.
לאחר שהתאושש מהתרחיש, הרים את רגליו הנוקשות והגיע למשרד
הרס"ר, כפי שהתבקש. הוא דפק על הדלת שלוש פעמים, וכאשר קיבל
אישור להיכנס מהרס"ר, אשר נראה הרבה פחות עצבני מקודם, נכנס.
"שלום דוד, שב בבקשה." אמר הרס"ר.
דוד התיישב. הוא לא ידע למה לצפות. טופס תלונה לא נראה ולא
נשמע בכל אזור המשרד, ולאחר מחשבה מעמיקה, הרגיע את עצמו
במסקנה שמעולם עוד לא קיבל תלונה במשך כל שנותיו בצה"ל, כך
שהסיכויים רבים לכך שהרס"ר רק ינזוף בו קשות, או שמא יכריח
אותו להוריד את הגופייה הטמאה, ולהניח לו להסתובב עם שכבה אחת
פחות של בגדים, ביום חורף לא גשום אך קר במידה מעטה.
אך הרס"ר לא עשה לא את זה ולא את זה. במקום, הוא הושיב את דוד
במרכז הכיסא, כיבה את האורות, והפעיל את המקרן כלפי הקיר. מצגת
של עשרים ושבעה עמודים נחשפה בפניו של דוד. השקעה רבה הוטמנה
בהכנת המצגת הזו, אשר הסבירה בפרטי פרטים, מהם ערכי צה"ל,
התמקדה בערך הייצוגית, הציגה את כל הדרכים להיות ייצוגי ולא
ייצוגי, והסתיימה בכתובת "The And".
כאשר תמה, הדליק הרס"ר את האור, והביט בדוד במבט מרוצה בצורה
מפתיע.
"נו, עכשיו אתה מבין למה זה לא בסדר שהחולצה שלך אדומה?" הוא
שאל במלוא הרצינות שידע את התשובה מראש.
"לא." ענה דוד, "אני ממש לא מבין מה זה משנה. אני יודע שאלה
הנהלים, ושהצבא דורש כך וכך דברים, ובאמת שמילאתי אחר כל
ההוראות בקפידה מבלי להתלונן. אין לי בעיה להתמודד עם קצת
בירוקרטיה וחופן של חוקים טיפשיים וחסרי משמעות. אבל באמת,
בוקר אחד אני קם קצת לא מפוקס ולובש גופיה עם צבע קצת לא
מתאים, אז מה קרה? התפוצץ העולם? רצחתי מישהו? לא!"
הרס"ר התבונן בו שעה קלה. על פניו לבש ארשת מאוכזבת ביותר, אחת
שכמעט עלתה על זו שלבש אביו של דוד כאשר הפסיד במרוץ אופניים
נגד ילדה מהשכונה בעלת שמלה ורודה כאשר היה בן שש.
"עוף מהמשרד שלי מהר." אמר הרס"ר, ודוד מיהר לעשות כדבריו.

הרס"ר חש מושפל וחסר כל. משוכנע היה הוא בכל לבו שהמצגת שהכין
במו ידיו תטה את לבו של החייל הצעיר לכיוון הנכון והצודק. אך
לא כך היה. מוכה זעם ובלבול, הלך לכיוון חדר האוכל, ממלמל
לעצמו "החייל לובש חולצה אדומה, אדומה!"
הוא התהלך בכבדות בתור ללקיחת המזון בחדר האוכל, בעוד כל
החיילים סרים מדרכו, מפוחדים מהמראה של הרס"ר שסוף סוף איבד את
התפיסה שלו במציאות.
הוא התיישב לאכול את מרק השעועית שלו בשקט, אך המרק היה חם
יתר על המידה, ולשונו של הרס"ר, אשר מילה את הכף במנה גדושה,
כן את פיו, נשרפה כליל. כתגובה מהשריפה החמורה, שלח את ידיו
ללא שליטה והפך את המגש עליו נח כל מזונו. החיילים מסביב,
משקלטו את המחזה המתרחש, נכנסו לבהלה המונית, כשם שחשבו שהרס"ר
רוצה הוא לקחת מהם את נפשם, והחלו להתרוצץ מצד לצד. הרס"ר קם
משולחנו, לא מבין מה הבהלה, והתחיל לפרוץ בצעקות בעצמו, "החייל
לובש חולצה אדומה! אדומה!" אך מכוון שלשונו הייתה חרוכה, יצאו
מפיו רק הבלים וחצאי מילים.
הרמטכ"ל, אשר בדיוק היה בעיצומו של ביקור באותו המחנה הצבאי
המדובר, נכנס לתוך חדר האוכל לאחר ששמע את הזעקות והבהלה.
"מה קרה? מה קרה?" הוא קרא, וניגש אל הרס"ר כמובן, האיש בעל
הדרגה הגבוהה ביותר בחדר.
הרס"ר צעק לעברו, "החייל לובש חולצה אדומה! אדומה!" אך בשנית,
דבריו נבלעו, ונשמעו כשם שאמר, הסאדם רוצה לפתוח מלחמה,
מלחמה.
"מלחמה?" שאל הרמטכ"ל, "סדאם מכריז עלינו מלחמה?"
"לא! חייל שלי! החייל שלי!"
"ביולוגי? כימי?" הזדעזע הרמטכ"ל, "אסור לתת לזה לקרות!"
הוא הוציא את ה VPN מכיסו  וחייג מספר מהיר, "תכינו את תוכנית
הפצצה 'שלג אדום'. כן, אני רציני! סדאם מתקיף אותנו! עכשיו!"

כעבור מספר ימים ששככה כל המהומה, הושגו והופרו הסכמים, חזר
המצב פחות או יותר לקדמותו. דוד התעורר שוב בחמש וחצי בבוקר,
למרות שהשעון המעורר שלו הפסיק לתפקד מאז נהרסה כל מערכת
החשמל, והתלבש לקראת צאתו לבסיס. כרגע לא היה שום מקום לטעות.
הגופייה הלבנה עם התדפיס האדום לא התאימה יותר, כמו כן אף אחת
מחולצותיו של דוד, כשם שלא היה בהן די מקום על מנת להכיל את
ידו השלישית של דוד, אשר צמחה זה לא מזמן. למזלו, הצבא נערך
מראש והנפיק חולצות צבאיות מיוחדת למשולשי ידיים. כמו כן, לא
היה כל מקום לדאגה לגבי טמפרטורה נמוכה באותם ימים חורפיים.
דוד הביט בעצמו במראה, כולו מדוגם להפליא, מכף רגל ועד ראש.
כאשר תמה ההתבוננות, הוריד את החולצה הצבאית מעל גופו לרגע קט
והניחה בצד. לאחר מכן הלך להביא זוג מספריים נאה, הוציא את
החולצה הלבנה  אדומה שלו מהארון, וגזר בה מעין חריץ, על מנת
שיכול להשחיל לתוכו את ידו השלישית, אשר צמחה מתוך גבו.