I
עם שוך היום ורדת פז, עת כוכבים עלו הפציעו
ירדה השיירה אל החאן, בואכה המדברה.
נתן הנביא עינו בסהר הלבנה
בירכה אותו היא בלובנה
והוא, אותה, בתפילה דמומה.
על לחיה השניה של האדמה
שתחת השמש עוד התחממה,
נביא אחר ישב, ומולו - קיר של אבן שחורה.
הוא לא אמר דבר - והיא - דבר לא ענתה.
השאלה שלא נשאלה
הפכה תשובה אחת מלאה.
על כל מליון אנשים שהולכים בתלם
שרק ישרטו את אימא אדמה
עומד לו אחד שזורע פנינים של שתיקה.
אלפי חזירים יבלעום כשוטים -
אך מתי מעט יטפחום לעצים
גבוה יטפסו - עדי משכנות האלים.
עננים בוא יבואו
וגשמים ישטפו את העולם שמתחת
גם אחרון ההרים יהיה לאבק
ואף שמחתם של שועי ארץ - יהיו כולם כאותו הר שנשחק.
בשחקים - עבים של קסם יבואו וייסוגו
שיירות נדירות של צמאי-אמת ימשיכו ליסוע
אף אחרי שהדממה עצמה תימוג
וישוב היקום לסוב על צירו כמנוע.
II
סביב המדורה, בחאן, גצים אל-על יעופו
- כגחליליות תאבות חופש
- כתלמידי הנביא היושבים סביב לאש
ערים למילותיו ועוד יותר - לשתיקותיו
הבוצעות את החיים כלחם מהביל.
קבוצת פרשים אלפיים מילין משם דוהרת
חרבותיהם המעוקלות בנויות לרצח
ליבם - באש חשוכה יבער.
- עשו פניהם אל הר אבן שחורה
ואותו ירח משקיף עתה עליהם ממעל
עד אילם וקר.
"קומי, הריחי את ניחוח היסמין נמהל לשיר עם אדי התה!"
חיוך של בוקר מאהובה, טעם של חיים -
חוט של שני - מחבר פתילים רבים לאריג,
מגן עלינו מקור הלילה
ומיוקד השמש.
מלומדים יגעי עיניים:
לעד ינסו לקלף את קליפות הבצל של הבריאה;
כתביהם - שירי הלל ללב ולשכל -
רבבות שקיעות וזריחות ידעו!
אך הנאורים יספרו שלא בגוויל הניר מצאו שלווה -
רק באותה דממה
שם שומעים את ריקוד האלים
וחריקת צירי האדמה בסובה.
III
ג`אמיש, העשיר שירד מנכסיו,
כרע על ברכיו:
"מה תספר לנו, הנביא, על הקץ?"
ושתק הנביא והצביע:
מאש המדורה נישא גץ,
התרומם ועלה לשחקי האופל
וכבה לו
ואלי עפר הארץ נפל והתרוצץ.
לב שקט - גדול כמרחבי כל הימים -
מול עשרים לבבות לוהטים, תאבים.
הם - במעגל סביב איש הדממה,
בלהב נשקם מבהיק אור הבוקר.
הוא - מבט חובק תבל, וחמלתו עמוקה מיני חקר.
הוא - מפל מים זכים, ישקיט להבות של רוע.
ויושבו החרבות לנדנן;
זו עוצמתו של שקט - של הכרה העומדת ללא נוע.
"מה תספר לי אהובי, עת נפלתי למשכבי?
התקרא לי שיר? התענגני? איכה יפיתי עוד בעיניך,
והלא גופי מתפורר ופס!"
יריעות של חיבה וידידות, נטולי גיל וחוצבי הרים -
הלא הם בית ומקום שמעבר למוות, גם מעבר לחיים!
נחילי אדם, בחלומות של סוחרי אשליות שבויים
שוכחים ללא הרף את המהות השקטה.
הבל פה את טובי הנשמות יחניק
ואת השחצנות ימליך,
כשמבוכים מביכים של כלום
יסתירו את השער, שעמוק פנימה יוליך.
רק מתי-מעט יראו-ישכילו את זו הדרך הטובה
והעולם הוא להם כמחול של אהבה צרופה...
|
