מעליו רישרשה צמרת העץ, הוא יושב ליד העץ העתיק בשטח המת שליד
ביתו, באופן מופלא העץ זה הדבר היחיד שעדיין נמצא וגדל.
זה עץ בן יותר ממאתיים שנה שחוץ ממנו יש קילומטרים של שטח מת.
אף אחד לא יודע למה לא גדל שם כלום.
פיליפ היה בחור שקט, הוא היה יושב מתחת לעץ העתיק וכותב, שנים
הוא יושב שם כמעט בכל יום. כיום הוא בן 22 חודשיים לפני יום
ההולדת ה-23 שלו. ועדיין כמו בגיל 12 הוא חוזר לשטח המת לעץ
העתיק לכתוב.
הייתה לפיליפ חברה, שמה היה ג'ני היא והוא כבר חמש שנים ביחד.
גרים להם בצפון הרחוק בבית קטן ונחמד משלהם ששם תמיד יש שקט
ושלווה.
ג'ני הייתה עובדת במשרד ממשלתי גדול ורועש ותמיד הייתה נאנחת
אנחת הקלה כאשר הייתה מגיעה הביתה מהעבודה. אחרי כל הרעש
הבלאגן והלחץ, היא תמיד הייתה שמחה להגיע לבית הקטן והשקט
שלהם.
באותו שבוע פיליפ יצא למילואים, הוא שירת ביחידת חי"ר סודית
ולכן ג'ני לעולם לא ידעה לאן שולחים אותו אך תמיד הוא אמר.
"אל תדאגי אני אחזור עוד שבוע" היה נותן לה נשיקה והולך.
אחרי שבוע הוא היה חוזר מחיוך מחבק אותה ואומר לה "ראית אמרתי
לך שאני אחזור ממי שלי"  האהבה שלהם אחד לשני הייתה חזקה והם
עברו הרבה מאד ביחד. החתונה כמעט ובילתי נמנעת.

ג'ני תמיד הייתה אומרת לי ומספרת לי על הקטעים שהיו להם ועל כל
החוויות הנהדרות שהם עברו ביחד ואני הייתי יושב מרותק לכורסה
עם הכוס תה שהיא תמיד הייתה מכינה לי, והייתי מאזין ומחייך.

"החיים שלהם ממש מושלמים" ככה תמיד חשבתי ואמרתי לעצמי.
איזה כיף להם שיש להם כזו אהבה חזקה ואמינה.

ג'ני והוא התחתנו, אך החליטו שלא להביא ילדים בנתיים, היא
פיתחה את הקריירה שלה במשרד והפכה למנהלת חשובה בחברה. פיליפ
המשיך בקריירה שלו בטבחות והיה לשף מאד מצליח במסעדה מוכרת
בצפון. כמו הקידומים במקצוע כך גם הכסף התחיל לזרום.
הייתי אומר לעצמי "וואוו, אני רוצה חיים כאלה".
זה כל כך קשה לי לכתוב את זה אחרי כל כך הרבה שנים שלי איתם.
הייתי חבר ממש טוב שלהם, פיליפ ז"ל נהרג מפליטת כדור לפני כמעט
שלוש וחצי שנים. ג'ני סיפרה לי את הבשורה.
פיליפ יצא באותו בוקר למילואים בשנית "אל תדאגי ממי שלי אני
אחזור עוד שבוע" הוא יצא מהבית והלך לצבא. באחד הלילות באותו
שבוע הוא ישב באוהל עם חבריו ליחידה ושיחק בנשק.

"אחח פיליפ ידידי למה שיחקת בנשק" אני עדיין אומר לעצמי את
המשפט הזה הייתי מעיר לו על זה שנים כאשר שירתנו בסדיר אפילו
הוא ישב כלא בגללי על זה שהוא שיחק בנשק והלשנתי למפקד. הוא
תמיד היה אומר "אל תדאג יא טמבל אין מחסנית בפנים" אני
התעצבנתי באותו יום והלשנתי עליו הוא נכנס ל-28 יום בכלא ולא
דיבר איתי חודשיים. מאז לא ראיתי אותו משחק יותר.

באותו לילה שחור הוא שיחק עם הנשק אחרי השמירה ולא פרק אותו.
הכדור שנפלט פילח לו את הראש, הוא מת במקום. חבריו התחילו
לצעוק ולצרוח לחובש. כשהוא הגיע הוא קבע את מותו של פיליפ
במקום.

באותו לילה צילצל השוטר הצבאי בבית של ג'ני כשהיא פתחה את
הדלת, המסכנה כבר ידעה. היא פרצה בבכי השוטר אמר שהוא מצטער
מאד על מה שקרה אך בגלל שבעלה הוא זה שהפר הוראות בטיחות
ברורות היא לא תקבל פיצויים על כך. רק את הבעת צערו של מפקדו
וכל חבריו ליחידה. אפילו הרמטכ"ל הגיע להלוויה. הזיל דמעה אמר
כמה מילים והלך מהמקום.

ג'ני הייתה שבורה היא עזבה את המקצוע במשרד ומשם זה רק החמיר
היא ניתקה איתי את הקשר, הבנתי שהיא זקוקה לזמן.

יום רביעי בלילה 9.1.2000
אז הייתי גר בתל אביב, בשנקין, הייתה לי דירה קטנה ויקרה כמובן
אך יכולתי לממן אותה עקב פטירתו של בן דודי שהוריש לי אלפי
שקלים.
דפיקה בדלת באותו לילה קר.
שוטר אזרחי עמד בדלת פניו הראו סימני עייפות ושיברון, אני
הכרתי אותו הוא היה חבר טוב שלי של ג'ני ופיליפ ז"ל.
הוא עמד בוכה בדלת ורק אחרי שנכנס הבנתי למה הוא הגיע. לא
יכולתי להאמין.
"ג'ני, היא התאבדה" הוא אמר לי. באותו רגע הכל נעלם מסביבי. לא
יכולתי להאמין שהיא התאבדה כמעט שנה אחרי שהוא נהרג.
"למה למה?" אני שואל את עצמי אני יכולתי אולי למנוע את זה.
החיים שלי המשיכו בלעדיהם, הם כל כך חסרים לי היום.
אני כל כך מתגעגע אליהם.

היכן שלא תיהיו יהי זיכרכם ברוך.