[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
גבירותיי ורבותיי

בתקופה זו, בה עשרות אלפי הרוגים ונעדרים גוועים ברעב תחת
ההריסות התורכיות, בה מדי יום הורים שורפים את ילדיהם, בה
נבואותיו האחרונות של נוסטרדמוס מופרכות עד העפר ומתברר שהכל
ימשיך כפי שהיה ויהיה אפילו רע יותר, איני מוצא סוגיה כאובה
ודחופה יותר לעתידנו, מאשר לבי השבור.
גבירותיי ורבותיי: מה שבנינו במשך שנים - הכל עלול ללכת לאיבוד
בשל לב אחד שבור שכזה. הלב הזה פועם והוא חי והוא שבור והוא
כואב. אם הוא היה מת המצב היה יותר טוב, אבל הוא חיי, והוא
קורא את קריאות המצוקה שלו בצורה לא פחות קורעת לב מאשר ילדה
בת 5 הגוועת לאיטה ברעב בין דובי אהוב ומרוט פרווה למיטתה עליה
הדביקה בחוסר טעם עשרות מדבקות, בתוך הריסות חדרה.
חברים יקרים, מדוע אהבנו ונצרנו את האהבה? משום שהיא הייתה
הסבל האוניברסאלי והדמוקרטי ביותר אשר לא השאיר כל מקום
להתנשאות. כולם חוו אותו וידעו אותו. אף אחד לא טוב מאף אחד
אחר. כולנו אומללים וכולנו יודעים על מה אנחנו מדברים.
לכן, אני חש תקווה קלה, רבותיי, שכשאספר לכם כאן על גבי בימה
זו על לבי השבור אזכה באהדתכם הבלתי תלויה.
אף אחד מאתנו, גבירותיי ורבותיי, אני אומר בביטחון לא מבוטל,
לא שכב מעולם תחת הריסות חדרו, גווע לאיטו ברעב, מקשיב לקריאות
העזרה הנחלשות של אחיו בן הארבע, שאינו מבין מדוע ולמה עליו
למות לפתע ללא שהספיק דבר מימיו; שאינו מבין אפילו מה קרה;
שנאלץ לשמוע את אביו פורץ בבכי שני חדרים מצדו. אותו ייצור קטן
וטוב בן ארבע שנים רכות אשר בתמימותו קורעת הלבבות מתפלל
לאלוהים הטוב שלו על מנת שיבוא ויציל אותו.
גבירותיי ורבותיי, אף אחד מאתנו לא היה שם. אף אחד מאתנו לא
נשאר שם למעלה ימים שלמים מנסה לשלשל חתיכות לחם לאמו, הקבורה
תחת ההריסות, אשר את קולה המיוסר הוא מסוגל לשמוע, על מנת
שאולי תחיה עוד שעות מעטות. אף אחד מאתנו לא החזיק, רבותיי,
מתוך ייאוש בחתיכת בטון ענקית, הר בטון ממש, וניסה להזיז אותה
במו ידיו החלושות, פשוט משום שאין דרך אחרת.
לא גבירותיי ורבותיי, ומשום שאף אחד מאתנו לא היה שם אני יודע
שאף אחד מכם לא מסוגל להזדהות עם טרגדיה שכזו. אבל עם לבי
השבור, אתו יכול כל אחד למצוא דבר במשותף.
כשאני קורא לה אהובתי, בפניה, בפניה היפות, הרי אני חש שלבי
כורע תחת עומסם של אלפיים משחנים. שפתי הבקועות, באומרן לה את
המילה הזו 'אהובתי' הופכות להיכל הקודשים ממנה יוצאת בשורת
האל: המילה היפה ביותר בשפה העברית!
אל תקרא לה אהבה, אם אינה כאהבתי לאהובתי הגורמת לי סבל רב
יותר מאלף אלפי רעידות אדמה ומסבה לי יגון רב יותר מאשר יוכלו
לשאת מליון מליוני ילדים הגוועים ברעב למשך דורות. אני, בלבי
המצומק, חש אני, כיקום שלם של סבל.
גבירותי ורבותיי, כמה סבל יש באהבה! תחילה היא טובה, אתה צוחק
מעריץ כפטישיסט את האובייקט בו אתה מאוהב. ואז כשהוא נכשל
בהחזרת אותו רגש נאצל אותו אתה חש? איזו שברון לב, ידידי!
ואפילו החזקים ביותר מאתנו, עלולים לעיתים לשכב בחדרם עייפים
ומרוטים ולחשוב לעצמם 'אפגע בעצמי, אכרות את ידי ואז היא תרגיש
סבל רב ותאהב אותי על שסבלתי למענה'. ומיני מחשבות מגוחכות ולא
הגיוניות כגון אלו.
כשאתה מאוהב כפי שאני בימים אלו והאדם השני מונע אהבתו ממך אתה
מרגיש כאילו נותרת בודד לגמרי בעולם. באותם ימים אפילו אהבתו
של אלוהים בכבודו ובעצמו לא תנחם אותך. אתה שואף למות בכל
אופן. נדמה לך שאין תכלית, או אתה אפילו שואב הנאה מאותו סבל
עצום. גבירותיי ורבותיי, החיים הם קשים, הם יפים, הם רעים, הם
טובים. חברים, החיים, אם נרצה, הם קלים!
מדוע שנשאר לבד, גבירותיי ורבותיי? מדוע שכל אחד מאתנו ישא
בסבל לבדו! מדוע שנשא בסבל כלל?! הבה ונקום כולנו ונפנה לבחורה
הקרובה ביותר אלינו, או אל הבחור הזה הנחמד שבתחילת נאומי צחקק
בלעג, ונבקש ממנו שישים קץ לה. לבדידותנו. חברים, הבדידות היא
המצאת השטן, ועל מנת להפטר ממנה עלינו לנקוט באמצעים אקטיביים!

ידידים, חברות, חברים! עוד פחות מדקה, עד כמה שהדבר נראה
מופרך, אעזוב אני את הבמה ואדם אחר יפסע קדימה, עם שיר, או
חיבור קצר, או חוברת תווים בידו. בכל זאת, חברים, אני בטוח שלא
תשכחו את המסר של חיבורי הקצר, חלק מכם ילעג לי ביציאה מהאולם,
חלק אחר יגיד 'דווקא היה יפה. יאללה, הולכים לשתות קפה' וחלק
אחר יצא החוצה לבדו, אומלל וכואב, ויחזור להורים בלתי מבינים,
או לשותפים מרגיזים שלא מתרחצים.
אולם אם הייתה מוענקת לי משאלה אחת, רבותיי. משאלה אחת בלבד
ברגע זה, הייתי מבקש שכל אחד מכם יקום עתה, ויושיט ידו לייצור
הנראה בעיניו כנפלא ביותר, והייתי מבקש שאותו ייצור ייעתר מיד,
כי גם אם לא הכל נראה יפה בהתחלה, הרי הוא חייב להיות בסוף.
אחרת מה הטעם? והם יקומו ויעזבו את האולם בעוד שלושים או
ארבעים שניות. יוצאים בצורה לא מסודרת, בנחשול של תקווה,
חיוכים פרושים על פניהם. והם יחיו יחד באושר עד סוף ימיהם,
והכל יהיה בזכותי.

25/8/99







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הגודל לא
קובע"




גברת פלפלת


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/99 16:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה