הבית שבחרתי להתיישב בו, נראה כמו מאיזשהו סרט אמריקאי כזה.
אתם יודעים, מהשכונות האלה של הבתים הפרטיים שכולם נראים אותו
דבר- דרייב וויי, חצר קטנה וירוקה ליד.
יצאתי החוצה להסתכל על הסביבה. בבית ליד, השכן הדביק סטיקר חדש
על האוטו שלו, הוא שיטח אותו בתנועות ארוכות של הנאה, שם ידו
על כתף בנו, ושניהם עמדו והסתכלו גאים בסטיקר הנוצץ והמבריק.
בבית מהצד השני, השכן השני עשה את אותו טקס, רק עם סטיקר אחר.
ממש כמו באיזה סדרה אמריקאית על שנות ה50-' או משהו כזה.
ואני, אני עמדתי באמצע כמו איזה דביל, בלי שום סטיקר להדביק,
פשוט לא מצאתי אחד שאהבתי, פשוט עמדתי שם, מרגיש כמו המוצר
האחר, ה-X, התווית המחוקה, ה"זה לא" באיזשהי פרסומת אמריקאית
טיפשית.
אני לא יודע, אף פעם לא הצלחתי למצוא סטיקר שהתאים לי.
כנראה, שכמו שהסנדלר הולך יחף, המכוניות היחידות בלי סטיקרים
הן המכוניות של אלה שמעצבים סטיקרים.