כל אחה"צ הסתובבתי בקניון בניסיון למצוא מתנה לקיילי שנולדה
בדיוק ביום שאני נולדתי. חיפשתי משהו שגם אני הייתי רוצה לקבל,
אבל מה כבר יכולתי לקנות לה, מה שרציתי עלה המון ומה שיכולתי
לקנות לא מצא חן בעיני ובודאי לא ימצא חן בעיני קיילי. בסוף
התפשרתי על דובון מפרווה עם לב אדום, רקום במקום שהיה צריך
להיות לו לב אם הוא היה דוב אמיתי. המוכרת שאלה אם זה למתנה,
כאילו שמישהו קונה לעצמו דובון כזה. אח"כ חשבתי שאני חייבת
לקנות בגד חדש לאירוע. נכון, אני לא רזה כמו קיילי,  יש לה גוף
מדהים, כמו לכל הכוכבות, אלה שתמיד שואלים אותן, "איך את שומרת
על גזרה כזאת מדהימה?" ואז הן מספרות איך הן אוכלות סלט לארוחת
בוקר, סושי לצהרים, פסטה בערב, שותות המון מים מינרליים במשך
היום ובאירועים שמזמינים אותן אליהם, הן "מנקרות". גם אני רוצה
"לנקר" אבל מה לעשות שאני לא ציפור ואף פעם לא הייתי? אצל אמא
הייתי אוכלת הכל כמו ילדה טובה, את הקציצות והאורז והשניצלים
והצ'יפס ואת הפרוסות עם ממרח השוקולד ה"שחר העולה" בהפסקת עשר
בבית הספר ובצבא את תפוחי האדמה בשמן ופפריקה ואחרי הצבא כבר
נשארתי ככה. הבנות אומרות לי שאני צריכה לרזות כי אחרת אף גבר
לא ירצה אותי, אבל אני אומרת לעצמי בלב, תראו את קיילי, איזו
רזה וחתיכה  היא ובכל זאת אין לה גבר בחיים והיא בגילי וגם
היא, עדיין לא נשואה.
חזרתי הביתה, האוטובוס לא היה מלא, היה לי מקום ליד החלון
ויכולתי להסתכל על חלונות הראווה, לחשוב מה הייתי קונה אם היה
לי כסף או שנגיד הייתה לי חברה כמו קיילי, או שהיא בעצמה, ואיך
היינו הולכות ביחד לקנות בגדים ואחרי זה היינו קופצות לבית קפה
"לנקר" משהו. גבר מבוגר עלה לאוטובוס והתיישב לידי, היד שלו
נשענה עלי. הוא לא ניסה לזוז כדי שיהיה לו יותר נוח אבל הוא
נתן בי מבט כאילו שאני אשמה על זה שאני שמנה ושצפוף לו. החזקתי
את התיק קרוב לחזה ושמעתי את העטיפה של המתנה עושה רעשים של
קימוט כשהיא נלחצת אל השקית עם חולצת הרשת השחורה שבסוף קניתי,
כזאת שהחזה בורח ממנה אבל המוכרת אמרה שהיא "מהממת". הוא ירד
לפני ואז לא הייתי צריכה לדאוג שארד לפניו והוא לא יקום בשבילי
ואני אצטרך לעבור אותו ולהילחץ אליו.
קרה פעם שמישהו לא קם כדי שאוכל לרדת והייתי חייבת לעבור
ולהשתדל שלא יגע בי ולהשתדל לא לדרוך עליו כמו בקולנוע  ואז
פתאום, כשכבר הייתי מחוץ לאוטובוס והאוטובוס כמעט נסע, הוא ירד
והתחיל ללכת אחרי, הוא הלך מאחורי וממש נבהלתי. היה לו ריח של
זיעה וסיגריות ויכולתי לשמוע אותו נושם. אני חושבת שהוא היה
פועל בניין או צבע כי הבגדים שלו היו מאובקים והיו עליהם
נקודות של צבע יבש. כשהגעתי לכניסה של השיכון ראיתי את שרה
שגרה מעלי, היא החזיקה את איציק על הידיים וצעקה לנתי שלא ילך
לכביש. מזל שהיא הייתה למטה כשאני הגעתי והטיפוס הזה עוקב
אחרי. נעצרתי לידה, היא נתנה מבט אחד בפועל והוא לקח את
הרגליים שלו והמשיך ללכת, כאילו כלום, כאילו שהוא בכלל לא עקב
אחרי.  מתנשמת שאלתי אותה מה נשמע והיא ענתה מצידה בהתנשמות
שבסדר, והרימה למעלה לכיוון הכתף את איציק שכבר התחיל להחליק
לה מבין הידיים  והמבט שלה עקב אחרי נתי שיצא מהחצר והיה כבר
קרוב מדי אל הכביש.  "נתי בוא הנה או שאתה חוטף",היא צעקה ולא
הסתכלה יותר לכיוון שלי. עליתי לדירה שלי לא לפני ששמתי לב שעל
המצח שלה מתחת לפוני היה סימן כחול שרמז על המכות שחטפה אתמול
מרפי בעלה.
אם קיילי הייתה קופצת לביקור, אולי הייתי יכולה לבקש משומרי
הראש שלה שייטפלו פעם אחת ולתמיד בבעל המכה של שרה, שיידע מה
זה להרביץ לאשה.

למחרת תקווה ואני הלכנו לחנות של הדיסקים. בקשתי מהמוכר לשים
את הדיסק של קיילי כדי שאוכל לשמוע אותו. האוזניות כיסו לי את
האוזניים כמו שתי כפות ידיים רכות, הוא הגביר את הווליום
והצלילים נכנסו ויצאו לי מתוך הראש. עצמתי עיניים ושרתי ורקדתי
יחד איתה, "אי ג'סט קנט גט יו אווט אופ מי הד" עד שמישהו ניער
אותי מהכתף. פקחתי עיניים, אנשים בחנות עמדו ומחאו לי כפיים
ואז פרצו בצחוק שכיבה את המוסיקה באוזניים והתגלגל  ונכנס
ויצא לי מהראש בדיוק כמו שקיילי עשתה רגע לפני. תקווה נזפה בי,
"השתגעת? יאללה בואי נלך מכאן, איזה פאדיחות איתך".
בערב כשחזרתי הביתה, פתחתי את המתנה של תקווה ליום ההולדת שלי,
בתוך שקית לבנה היה מונח דובון קטן עם לב רקום במקום שצריך היה
להיות לו לב אם היה לו לב אמיתי.