לנעמה

היה לנו עץ פעם, עץ כזה בביצפר, שהיינו תמיד יושבות לידו. אני
חושבת שאני התחלתי עם זה, אני החלטתי שזה יהיה העץ שלנו, אבל
מי זוכר כבר. חרטנו עליו אותיות, כל אחת את האות הראשונה של
השם שלה. ניסינו גם לכתוב "עץ היפים" אבל המ' הסופית לא יצאה
כל כך טוב בסופו של דבר. העץ היה מעוזנו, מבצרנו, וכל מי שבא
לשם היה חבר, חוץ מכמה צרפתיות שישבו לא רחוק ועישנו. הצטערנו
כשירד גשם, והעץ המסכן שלנו נותר לבדו.  מדי פעם הגיעו אליו
עוד כל מיני חברים שלא היו כל כך קרובים, אבל הסכמנו לארח
אותם, אבל הם היו אורחים פורחים - ורק אנחנו נשארנו לצידו בטוב
וברע.

בהתחלה היה לי אותו, ואז איבדתי, והכחשתי שאהבתי ושאני עדיין
אוהבת, כי בשבילו זה באמת לא היה שום דבר. בשבילי זה היה יפה,
קצר מדי, והכל היה חדש  וכל כך מסעיר, וגם היא התרגשה ביחד
איתי, כשהתקשרתי אליה יום אחרי שפגשתי אותו, וסיפרתי לה הכל.
וכשהוא הלך, הוא פגע, כי הוא גרם לי להבין שהוא לא מרגיש. אח"כ
היה זעם ועצב שלא הצלחתי להבין, כי, שוב, הכחשתי שאהבתי. ואז
היא היתה איתו, עם ההוא שהיה שלי, וזה כאב נורא, ושוב לא
הצלחתי להבין למה. ואז  חזר ידיד ותיק ואהוב, חזר למרר את חיי
שוב. הוא לא בן אדם רע, מעולם לא היה. אבל הוא חזר, החזיר איתו
את כל הרגשות שהיו פעם, ויחד איתם, את כל העצב, כי הוא אף פעם
לא באמת אהב, אף פעם באמת לא היה שלי.

ליד העץ הזה ישבתי וסיפרתי להם על ההוא שהיה שלי, והיא סיפרה
על מי שהיה שלה, חבר טוב שלי שהכרתי לה, ואכלתי צהריים והברזתי
משיעורים ודיברתי עם חברים. ומהעץ הזה התחמקתי לאחר מכן כי
כולם היו לצידה ולי כאב מדי, וכולם קיבלו כמובן מאליו את זה
שהיא והוא ביחד זה לגמרי בסדר, למרות שהוא היה שלי פעם, למרות
שזה אימלל אותי. וחזרתי אל העץ וברחתי שוב כי רציתי לסלוח אבל
הכל כאב לי מדי. ואנשים כבר אימצו את המקום לחלוטין, ורק אני
ברחתי משם, אני שמצאתי אותו, וככה הרגשתי, אני מוצאת דברים
טובים ואנשים לוקחים לי אותם. אני הפורצת, והם עוברים דרך השער
ולוקחים את האוצר.

ובינתיים הכל בער והתנדנד כי הידיד הותיק והאהוב שחזר שוב לא
אהב ושוב נשאר לנחם אותי על זה לא שהוא לא הרגיש. בינתיים היא
וההוא שהיה שלי נפרדו, כבר לא היה אכפת לי, את ההוא שהיה שלי
אמרתי שאני שונאת והחלפתי איתו אמירות ארסיות וירטואליות מדי
פעם, כשלא היה לי מה לעשות. היא חשבה שהכל יחזור לקדמותו. לא
יכלתי להגיד לה את האמת, אבל אני מעריכה שהיא הבינה.

כבר היה חופש גדול, ולא היה עץ. וגם היא לא היתה. וגם ההוא
שהיה שלי. וגם הידיד האהוב שחזר. לא היה כלום מלבד ימים ארוכים
וריקים שעברו לאיטם בלי להשאיר סימן. הידיד האהוב  היה היחיד
שהיה אכפת לי ממנו, דיברתי איתו שוב ושוב, אבל מה יעזרו
הדיבורים ? אני רק אוהב יותר והוא לא ישנה את דעתו. העץ נותר
בבית הספר , לבדו, כולם התרחקו. ניסיתי לחזור אליה, להיות חברה
שלה שוב, לסלוח, ואולי קצת הצלחתי, אבל אז,
ההוא שהיה שלי חזר, ביקש עוד הזדמנות, הבטיח שהוא לא יאכזב
שוב, ואני, למרות כל הספקות, הרגשתי מההתחלה שזה הדבר הנכון
לעשות. לא האמנתי שזה קורה. זה לא היה הגיוני בכלל,  אבל זה
היה מדהים. זה נתן לי המון, הכאב והריקנות עברו, היה לי כל כך
טוב.. הוא שלי, ואני שלו. אבל שוב איבדתי אותה, הקנאה הרגה
אותי, הכעס על דברים שהתחלתי לשכוח צף ועלה שוב.  זה כאילו כל
פעם שהיה לי משהו איבדתי את מה שהיה לפניו.

כשחזרנו ללמוד, כבר לגמרי נטשנו את העץ. הוא הפך המוני מדי,
התמסחר, האורחים הפורחים הפכו לדיירי קבע, ואנחנו, מה כבר היה
ביננו? המשקעים היו עמוקים מדי. לה כבר היה מישהו אחר, חבר של
ההוא ששוב היה שלי. ניסיתי להרגיע את הקנאה, את הכעס, זה כמעט
הצליח, אבל איכשהוא, זה בכל זאת לא הסתדר. חשבתי שדרכינו
נפרדו, ואין הרבה מה לעשות, ובכל מקרה, לא נחזור יותר לעץ.

וחלפו חודשים, שהיו באמת החודשים הכי יפים בחיי, אבל בסופם
ההוא, ששוב היה שלי, היה צריך ללכת. ולפני שהוא הלך, הוא השאיר
לי למזכרת מתנה קטנה, ששברה לי את הלב לרסיסים. ובאותו לילה,
מרוסקת ושבורה, חזרתי לישון בבית לא שלי, והיא היתה שם, ומתוך
הכאב קראתי לה שתבוא, והיא באה, ליטפה ואמרה שהכל יהיה בסדר.
ישנה איתי כל הלילה, הרגיעה את הפחדים שלי בלי להגיד דבר.
אפילו לא ידעה בדיוק מה קרה שם, אני הייתי נסערת מדי, היא לא
רצתה לחטט כנראה.

הוא שלי עדיין. וגם היא, עכשיו. האהוב שמעולם לא היה שלי עדיין
לא שלי, כמובן, אבל הוא מתפקד יפה על תקן חבר טוב, פחות או
יותר. זה לא שדברים מושלמים עכשיו, לי לא קל, וגם לה לא, וגם
לאיש שלי לא.

אבל היום יצאנו שוב לחצר, והתיישבנו בדיוק מול העץ שלנו.


8.1.2003