הנה על ההרים
מבשר משמיע שלום
                                      נחום, ב' א'


הכל החל בעצם מלא כלום, סתם ויכוח לא מתוקשר בין מיכאל
וגבריאל. סביר להניח שאחרי זמן שוב שלא יזכרו על מה ולמה. אם
משום ששניהם יהיו יותר מדי שיכורים, אם משום שלא יהיה להם נעים
להודות שהתווכחו על שטויות כמו יריקתו של מי מגיעה עד קצה
עולם,  או זרבוביתו של מי ארוכה יותר. כשהצטרפה לויכוח גם
יהווה ונתבקשה לחוות דעה ואחר כך לשפוט, החלו הצרות האמיתיות.
כי אלי שיחק שש-בש חמש ממדי, זאוס לא היה במלוא חושיו, ואז
נפטון התערב והעלה את חמתה של הרה ולפני  שמישהו הספיק לתת את
הדעת למה שקורה, החלו להתעופף בחלל אבנים לבנות.

והאבנים,  חלקן  התעופפו על ראשי מלאכים, מפזרות אבק לבן
ומתוק. אלה שהחטיאו  הגבירו תאוצה ולמרות חוקי טבע, שנקבעו על
ידי יצורים חסרי תבונה, מצאו את עצמן מתעופפות לכל עבר ובמיוחד
אל כדור אחד קטן בקצה. עד מהרה החלו כולם, גם המתונים
והישנוניים שבחבורה, להטיל  אבנים במעין תחרות מי יגיע יותר
רחוק. למסתכל מהצד נראה הדבר כאילו מצבור של מטאוריטים
שהאסטרונומים לא צפו את בואו, יורד מעל כגשם לבן.

מטר האבנים שהחל בטפטוף איטי, התגבר ככל שעברו השעות, כולן
מופנות כנראה לכיוון אחד.  מה שהפתיע את כל המדענים,  לא הייתה
העובדה שהאבנים  הפנו פניהן לכדור הארץ. לא הייתה זו הפעם
הראשונה שגשם מטאוריטים שטף  ופגע בפני כדור הארץ המצולקות.
אבל מה שהתמיה  את כולם הייתה העובדה שזרם האבנים הלבנות היה
מכוון לנקודה אחת קטנטונת על פני כדור הארץ, העיר ירושלים.

תושבי העיר המנומנמת  ציפו ללילה קר, והחזאים אפילו ניבאו % 20
סיכויים לשלג. וכמו שדני ידידנו אמר, "סביר להניח שירד שלג קל
שימס מיד." אבל האבק שהחל לרדת על העיר לא נמס. הוא כיסה את
ראשי העצים ואת הכבישים באבקה שהלכה וגבהה והצטברה ואחר כך
שקעה וציפתה את העיר בדוק לבן ומבריק. אחרי חצות החלו להופיע
גם האבנים. זוהרות, ספוגיות למראה ונעימות למגע, מקפצות עם
נחיתתן מספר פעמים. לקראת בוקר הייתה כבר כל העיר לבנה, אבל
האבנים המשיכו לרדת והיו מקומות בעיקר הגבוהים שבהם הגיעה שכבת
האבק והאבנים לעומק של חצי מטר ויותר. מה שהפתיע את כולם היו
המקומות בהם בחרו האבנים לנחות. עדיין יש ויכוח נוקב האם פסגת
זאב  שייכת לשטח המוניציפלי של ירושלים, אבל האבנים הראשונות
נחתו דווקא שם והחלו להתפשט אל עבר הר הצופים, עברו את רמות
וירדו אל עבר מרכז העיר, העיר העתיקה, הקטמונים, תלפיות,
קריית מנחם, גילה ורמת רחל.  על מסגד אל אקצה, משום מה דילגו,
ואף קמצוץ אבק או אבן לבנה לא נחתו על הגג הצהבהב.

האבנים שנחתו בעיר הצליחו לעורר סקרנות והתפעלות. ראשית בגלל
מראן הספוגי ושנית בגלל הריח העז הנידף מהן. כל מי שהסתובב
בעיר יכול היה לחוש  בריח מתקתק שהזכיר  תערובת של יסמין,
קינמון, פעמוניות, ריח אדמה לחה אחר הגשם, ואולי אפילו חשיש.
ריח משכר לכל הדעות.

אנשי העירייה שהיו מוכנים מבעוד מועד לשלג, הכינו את המפלסות
ויצאו  לפנות את צירי התנועה העיקריים. אבל הם, כמו גם תושבי
העיר, לא היו מוכנים לא לריח ולא לאבק הלבנבן שכיסה את העיר.
בתחילה  היה הלם ואלם. אחר כך עברו לכוננות ספיגה והתחילו
בהתייעצויות קדחתניות. כל המדענים המתגוררים בירושלים הוזעקו
אל המעבדות על מנת לבחון את האבקה הלבנה. מקצת המדענים המליצו
על חבישת מסכות  שנשארו  מהמלחמה ההיא או לפחות על מסכות בד
כפולות אך ההמונים, שהריח המתוק הגיע לאפיהם, לא האזינו
למדענים ופרצו החוצה להתפלש באבקה.

באופן מפתיע למדי כשירד פרופסור יקותיאלי למחלקה הכירורגית,
מצא את חוליו שלווים. גם אלה שעברו במהלך הבוקר ניתוח  הפסיקו
להתלונן על כאביו ועל פניהם נתקע חיוך אווילי של שביעות רצון.
משם מיהר פרופסור יקותיאלי ליחידה האונקולוגית. להפתעתו שכבו
כל החולים רגועים ורפויים במיטותיהם. שומרת הערב דיווחה, כי
ברגע שהלבן הזה החל לרדת, השתפר מצב הרוח של החולים. חלקם
אפילו ביקשו לאכול. יתרה מזאת, כל הדרישות למשככי כאבים
התפוגגו. פרופסור יקותיאלי היסס שנייה אחת מיותרת לפני שחזר
לחדרו והרים טלפון לידידתו משכבר הימים, פרופסור לוטם, מנהלת
בית החולים הפסיכיאטרי איתנים.

"תגיד גם אצלך החולים יצאו מדעתם?" התקיפה  ברגע ששמעה את
קולו.
"למה, מה  קורה אצלך?"
"החולים שלי רגועים. אפילו החולה הכי פסיכוטי שלי,  זה  שטען
ביומיים האחרונים שהוא משיח בן דויד ושניבא את סוף העולם,
נרגע. תאר לך שביקש את עיתון הערב על מנת לבחון מה מצב המניות.
גם כשראה את מצב הבורסה לא נבהל. התקשר אל הברוקר שלו והחל
יורה הוראות, 'תמכור את זה, תקנה את זה.' מה אגיד לך, מפחיד.
והחולה הדכאונית שלי. זו שהייתה בהשגחה בגלל סכנת התאבדות,
חייכה אלי כשעברתי על ידה, ושאלה אותי מה שלום הבת שלי  ותאר
לך," פרופסור לוטם הפסיקה לרגע ממרוצה ונשמה אוויר, "אה ועיקר
שכחתי, הוסיפה, חדר המיון שלנו ריק מאדם זה ארבע שעות, ריק
לגמרי. אפשר להשתגע. ומה קורה אצלך?"

פרופסור יקותיאלי נאלץ להודות שגם אצלו המטופלים במצב מוזר.
"כאילו שסוף  למחלות, אני לא מבין את זה. כולם מרגישים יותר
טוב, החום ירד.  אצל חלקם נסוגו הגידולים. נדמה לי שבקרוב לא
תהיה לנו עבודה."
"אתה נשמע מוטרד פרופסור." הגיבה פרופסור לוטם, אבל קולה חייך,
צלול ובהיר.
"מוטרד זו לא המילה." הגיב פרופסור יקותיאלי , "יותר נכון לומר
מופתע, סקרן ומאוהב. את יודעת מה, בואי ניפגש  אצלי בבית
החולים. אני כאן כל הלילה ולא נראה לי שמישהו יגיע אלינו בלילה
מסעיר שכזה, זאת אומרת אם אינך תורנית הלילה. רויטל היססה רק
לשניה.

"או קיי, אגיע אליך תוך עשרים דקות ואם לא, אצור עמך קשר
בנייד. אל תשכח לשים מים לקפה ואם הקפטריה שלכם עדיין פתוחה,
תדאג גם למשהו לאכול, אני מתה מרעב."
"יופי, אני בספק אם יש עוד משהו, אבל אראה מה אוכל לעשות."

רק אחרי שטרקה את האפרכסת קלטה את שאמר ותהתה באם התכוון לכך
או שזו הייתה פליטה פרודיאנית. ומה אם לא? האם הוא עדיין? היא
בטלה את המחשבה במהירות, לא, לא יכול להיות, אל תעיזי אפילו
לחשוב על זה. אבל האם אצליח להגיע אליו? פרופסור לוטם העיפה
מבט אל עבר המרקע. הכתב התורן כולו חיוכים, מחבק נערה שטרם
מלאו לה 15, מדווח על המתרחש במרכז העיר, "חוצות העיר מלאים
חוגגים, המתפלשים בלבן הלבן הזה. מעיפים ענני אבק וצוהלים.
שיגעון, רבותיי, שיגעון. והכבישים לבירה סתומים אבל איש אינו
כועס"

לפני שעזב את המחלקה, בדרכו לחדרו,  העיף צבי יקותיאלי מבט על
שאריות עוגת הגבינה שניצבו מיותמים על דלפק תחנת האחות.
"אתה יכול לקחת את העוגה," העירה שמרית, שומרת הערב. "באמת
עוגה טובה. הביאה אותה מרים שמעוני. אתה יודע אשתו של..."
פרופסור יקותיאלי הניד בראשו. וכי מי אינו מכיר את מרים
שמעוני. הוא מטפל בבעלה מזה  עשרים שנה. והיא צודקת, העוגות של
מרים הן מהטובות ביותר שיש. בעצם למה לא?
שמרית מיהרה לארוז את עוגת הגבינה בקופסא, בצד הניחה גם חפיסת
שוקולד עם אגוזים, שיהיה.  רוצה גם קצת קולה?"

זה כבר יותר מדי, הכרכורים של שמרית, חלפה מחשבה במוחו, שמרית
הקלפטה, זו שאף פעם לא מחייכת אל איש, תמיד קודרת כאילו בלעה
נחש, והיום? נחמדה ונעימה, שקטה כחתלתולה. מה לעזאזל קורה כאן.
אבל הוא רק חייך, הודה בפה רפה, ועמוס אוצרות מתוקים חזר
לחדרו. כמה חבל שהחדר שלו כל כך עגום. בעצם למה שלא. מיהר לסדר
את החדר, רוקן את המאפרה הגדושה, אוורר את החדר, ומיהר במדרגות
מקפץ על חמש מדרגות בבת אחת. קטף פרח שושן אחד גדול ולבן
מהגינה הציבורית, מקווה שלא ייתפס, מיהר לשוב לחדרו.

רויטל נקשה בדלת קצת לפני חצות, צווארה הארוך לח מן המאמץ
שבטיפוס חמש קומות. כזו הייתה רויטל, בדיוק כמו שזכר אותה.
תמירה, רזה ועקשנית. מעולם לא חיכתה לשום דבר כולל מעליות.
תמיד רצה קדימה בלי להתחשב במחיר, ועכשיו היא עומדת חסרת
נשימה. ידיה מושטות לקראתו והיא מחייכת. אספה אל חיכו כאילו רק
אתמול נפרדו, והטביע את שפתיו בכבדות על שפתיה. נפתחה לקראתו
ברכות, לשונה נדחפת לטעום את זו שלו. והזמן  עצר מלכת.

כשהתעורר  עמדה כבר השמש גבוה בשמיים. שלא תיפול מהמיטה הצרה,
חשב  צבי מחבק את מתנייה הצרים של רויטל ומשקיף על פניה
השלוות. איזה מזל היה לו שהאבנים ירדו על הארץ וטרפו את כל
הקלפים. מי יודע אם בכלל הייתה חושבת עליו או מרימה אליו טלפון
אלמלא האבק הלבנבן הזה. מעניין מה קורה על הארץ. התרומם
בזהירות שלא להעיר את רויטל והציץ דרך החלון. הארץ עדיין לבנה
ובוהקת. קרני השמש פגעו במשטח הלבן וכאילו הדליקו אותו בשלל
צבעי הקשת. פה ושם ראה אנשים שנרדמו על המשטח הלבן שכובים
חבוקים.

בהיסח הדעת פתח את הטרנזיסטור הקטן, זה המשמש אותו להליכות
בוקר, והאזין. "העולם נפעם נוכח ירושלים הלבנה. האפיפיור החליט
לעלות לירושלים לחזות במחזה בעצמו. וכל הטיסות לישראל   מלאות
עד אפס מקום. הכביש לבירה עדיין סגור בגלל צועדים שהחליטו
להעפיל רגלי לעיר הבירה. האבנים עדיין נופלות על העיר וישנם
מקומות בהם גובה האבנים  והאבק כבר מגיע ליותר ממטר. בתי
החולים מתחילים להתרוקן נכים קמו הבוקר על רגליהם ופרצו במחול,
אפילו הילדים האוטיסטיים התנהגו כילדים רגילים. המשטרה מודיעה
כי לא היה אף מקרה של פשע ב-24 שעות האחרונות. כמובן שכל רשתות
החדשות בעולם לא מפסיקות לשדר את אשר מתרחש בבירה ובאו"ם
הכריזו מדינות ערב שהן מתכוונות לדרוש בינאום ירושלים כדי שכל
העמים יוכלו ליהנות מהשפעת האבק הלבן ולא רק היהודים. ובשולי
החדשות, פרט פיקנטי, אבנים המוצאות מהעיר משחירות תוך שלוש
שעות.

איזה בוקר נהדר, העולם יצא מדעתו אבל אני כאן עם אהובתי משכבר
הימים ולא כואב לי יותר כלום, חשב צבי לעצמו, מיהר לסגור את
הטרנזיסטור ולחזור למיטה הצרה. רויטל זזה לפנות לו מקום, קולטת
אותו לתוכה כפרח פתוח. "כמה שאני שמח שאת אתי," לחש לאזנה
הישנה. אני שמח שחזרת אלי, הגיע הזמן. ורויטל רק לפתה אותו
ברגליה החסונות, מתחילה מחזור חדש של תנועה  תאווה וחיים.

ולמעלה,  מה קורה בינתיים למעלה?
שם הויכוח טרם הסתיים. כל אלה שהתחילו בזריקת האבנים נקראו
לשיחה דחופה אצל הבוס הראשי שהעלה על פניו  הבעה כועסת, מנופחת
משהו ועמד וצווח עליהם במלא גרונו. "אידיוטים מבולבלים
שכמותכם. מי נתן לכם רשות לשבש סדרי עולם?  מי הרשה לכם לפגוע
בעיר החביבה עלי ולהטיב עם מצב האנשים של למטה? האם באמת חשבתם
שהתכוונתי ברצינות שהכנסתי לפיו של הנביא 'וגר זאב עם כבש ונמר
עם גדי ירבץ?' האם באמת ובתמים האמנתם שאני מתכוון לכך
ברצינות?"

נפטון היה הראשון  שניסה לענות, אך הבוס היסה  אותו באכזריות,
"שתוק או שאני שובר לך את הקלשון, שתוק ושב בשקט. צריך לטכס
עיצה כיצד לתקן את המעוות, זה הכל. היש למשהו רעיון?" "מה אכפת
לך אם באמת יגור זאב עם כבש," שאלה הרה, "ואולי הגיע כבר הזמן,
ואנחנו רק זרזנו את בואו?

"בואי תראי", משך אותה בשמלתה הארוכה, "בואי תראי משהו." הוא
גרר אותה אל חדר הבקרה המרכזי. שם על אלפי מסכים מרצדים נגלה
כל העולם לפרטי פרטיו. ריקודי בטן עם מקלות בבורמה, תהלוכות של
הרי קרישנות בחוצות ניו-יורק, אלפי מאמינים משתחווים במכה,
כיכר סן פטרוס מלאה מאמינים, הכותל המערבי שחור מבני אדם, חלקם
בכפיות, רוקדים הורה. "אפשר לחשוב לרגע שהעולם עצר מלכת, ואיש
לא חושב שצריך לעבוד, לחרוש את האדמה, להפעיל את גלגלי
התעשייה, ללכת לבית ספר, להלחם להרוג, לדאוג לדלדול אוכלוסין.
מה אתם חושבים סתם הבאתי להם את הדבר, ואת האידס ואת מעשי הרצח
והמלחמות הקבועות? את רואה, הכל בגללכם. מטומטמים ,אני אומר
לכם מטומטמים.  מה הם חושבים לעצמם מי יעבוד בשבילם?"
"אוי ויי, הם באמת חושבים שהגיעו ימות המשיח," לחשה הרה כשקלטה
את גודל האסון. "אז מה יהיה?"

נשתררה דומיה מעיקה שהופרעה רק על ידי רעשי המסכים הענקיים
שהמשיכו לשדר את המתרחש על פני כדור הארץ הכחלחל. פרומתאוס
שזכה לחנינה רק לאחרונה, השתעל וכל העיניים הופנו אליו.
זוכרים את הסרט  של סופרמן?" כמה גבות הורמו.
"בחיי, אתם זוכרים את הסרט שבו כשרצה לשנות את מהלך העניינים,
סובב את כדור הארץ אחרוה? ואז הכל חזר לקדמותו?"
"נו," אמרה הרה, "אז מה. מה אם אנחנו זוכרים את סופרמן..."
"אז מה דעתכם נעשה אותו דבר,  ואנשים לא יזכרו שום דבר? צהל
נפטון, והבעת ניצחון על פניו.
"אויץ פרומי, אתה באמת חושב שאנחנו נעשה את זה? זה טוב רק
לרומנים ולסרטי טלוויזיה סוג ב'."

"אז מה יהיה?"

"כבר אחשוב על משהו," אמר אלי וחזר לחדר המשחקים. הפיון על לוח
השח-מט מחכה למהלך הבא שלו, והאצבע הקטנה שלו מגרדת.

התמונה  http://stage.co.il/Stories/168549