הברזתי מהשיעור השני.  בהתחלה הסתובבתי בלי מטרה אבל מהר מאוד
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים של בי"ס.  למזלי השירותים היו
ריקים.  נכנסתי לאחד התאים, נשענתי בגבי על הדלת והתחלתי
לבכות.  בכיתי בלי מעצורים.  בכיתי על הכל ועל כלום.  הוצאתי
את כל הרעל מתוך גופי ונשמתי.
דלת השירותים נפתחת.  מישהי נכנסת פנימה.  אני מכריחה את עצמי
להפסיק לבכות.  אני מרגיעה את עצמי בכוח.  אני משתיקה את עצמי
בכאב.  אסור שיראו אותי בוכה.  זה הבכי הפרטי שלי ואני לא
מעוניינת לחלוק אותו עם אף אחד.  אני מתיישבת בשקט על האסלה
ומקפלת את הרגליים לחזי.  אני משעינה את ראשי על ברכי ונעה בלי
קול קדימה ואחורה כמתפללת.  אני באמת מתפללת.  אני מתפללת שדלת
השירותים תיסגר כבר ושוב אשאר לבדי בתוך השירותים של בי"ס.
תפילותיי נענות.  דלת השירותים נסגרת בטריקה ושוב אני נשארת
לבד.  שוב הבכי פורץ מתוכי ללא מעצורים.  אני מקנחת את אפי
בנייר הורוד של השירותים ונזכרת איך פעם שמחתי נורא שהחליפו את
הנייר לורוד.  עכשיו אני שונאת אותו.
הבכי שלי לא נגמר.  כל הסכרים נפלו והדמעות מתפרצות כמו מים.
אני מהדקת חזק את רגליי לחזי כאילו בכוונה כדי להכאיב לעצמי.
הבכי ממשיך לנקות את נשמתי ואת גופי.
לאט לאט הבכי נחלש והופך ליבבות קצרות וקטועות.  דלת השירותים
נפתחת שוב.  אני מבינה שאני לא אוכל להמשיך לשבת כך לנצח.  אני
יוצאת מתוך התא הקטן והצפוף כשאני כבר פחות או יותר רגועה.
אני שוטפת את הפנים שלוש-ארבע פעמים ואז אני הולכת לכיתה.
אני פותחת את דלת הכיתה ונכנסת פנימה.  המורה לא אומרת דבר.
העיניים האדומות והנפוחות שלי מסגירות את מה שעשיתי.  אני
מרגישה את חבריי לכיתה נועצים בי מבטי רחמים ודאגה מזויפת.
המבטים שלהם גורמים לי לרצות לבכות שוב.
"מעין, הכל בסדר? מה קרה?"  מישהי מעיזה לדבר איתי.  גרוני
עדיין חנוק בדמעות ולכן אני רק עושה לה תנועה של "כן" עם הראש.
זה לא מספק אותה והיא ממשיכה "זה בגלל השיעור? אל תקחי את זה
קשה... זה רק לימודים".  "לא, לא!!! בכלל לא בגלל השיעור!!!"
אני ממהרת להכחיש, אבל כולם יודעים את התשובה האמיתית.  זה רק
בגלל השיעור.  התשובה הזאת שורפת אותי מבפנים, מלכלכת לי שוב
את הנשמה שרק לפני מספר דקות התאמצתי כל-כך לנקותה.
המורה מממשיכה ללמד כאילו כלום לא קרה.  אני ממשיכה לבעור
מבפנים, לשנוא כל חלק בתוכי.  המבטים מלאי הרחמים והדאגה
המזויפת ממשיכים להינעץ בי וכמעט וגורמים לי לברוח שוב
לשירותים של בי"ס.  אני מתגעגעת לאסלה שנתנה לי לבכות עליה בלי
לשאול שאלות מטופשות ובלי להעביר ביקורות מכאיבות.
עצמתי עיניים.  הראש שלי הסתובב.  "שרק יגמר כבר השיעור"
התפללתי בלי קול.  כנראה שמישהו מקשיב לי שם למעלה היום, כי
מיד עם סיום תפילותיי נשמע הצלצול.  שיעור חדש יתחיל עוד מעט.
אולי גם אז אני ילך לבכות בשירותים של בי"ס...