ובסוף אני אהיה הרעה.
אני, שאומר שבתי משוגעים נבנו
לצורך, ותרופות הרגעה -
להרגיע, מדרגות - לרדת
ולעלות, דלתות - לסוב
על ציריהן, סכינים - לנקות
עופות, לא להחביא בכיס
לשעת הצורך.

אפשיט, וארחץ, ואלביש,
ואז שוב, ואשטוף, ואנקה אחרי,
גם לפני, גם מהצדדים את כל
מה שנשפך בזמן הארוחה
באונס וברצון, ביודעין
ובלא יודעין.

אבין שלפעמים מה שנראה
טוב הוא רע, שצריך לאסור לעתים,
ולהרפות רק לעתים, ולהגביל,
לכבול לעתים, ולהרוג
רעיונות באיבם, ובבית הזה -
בבית הזה יש כללים, לא,
אצלנו לא משליכים נעליים,
לא בועטים, לא נושכים.

ובלילה, בשקט בשקט, אשמע
בכי חנוק תחת כר,
ועל קצות אצבעות, ביד שחוקה,
אבוא ללטף, לחבק, לערסל,
להרגיע, להאמין ביחד שמחר,
אולי מחר, אמא תחזור,
להטות ביחד את המילה געגוע,
ולדעת - כפי ששנים מלמדות -
אנשים לא באמת משתנים.

אבל אני אהיה הרעה,
בסופו של דבר מישהו צריך,
ואז יבוא יום חדש.