השנה היא 2055, אני אמורה להיות כסופת שיער, אבל כמובן שאני
מאלה שצובעות שיער עם היווצרותו של לבן על קידמת השיער. לבושה
בשמלה שחורה המחמיאה לגזרתי, מטיילת עם כלבים בפארק הירקון,
שעת בין ערביים, רוח אביבית באה מכיוון מערב, אוי, כמה זה נעים
להרגיש רוח נעימה, לא קרה ולא חמה, פשוט רעננה.
לפתע, תוך כדי שאני מרימה עם שקית ניילון את הצרכים של אחד
הכלבים שלי, אני מבחינה בפנים מוכרות של גבר שהנמשים שעל
קמטיו, מסגירים את היותו ג'ינג'י. הוא יושב על הספסל, מרוכז
בעיתון. אני מביטה אל עיניו התכולות ובהססנות אומרת: "שחר, זה
אתה?!", הוא מסית עיניו מהעיתון, מביט בי, מחייך ואומר "אני לא
מאמין! שלי, זו את?!" והוא מזמין אותי לשבת לידו (חיכיתי הרבה
שנים כדי לשמוע הזמנה ממנו). הוא מרים מהריצפה תרמוס ומציע לי
מהתה שלו, אני לוגמת וזו הקירבה הכי גדולה שלי לשפתיו, עד עתה.
אנחנו דורשים אחד בשלום השניה, הוא מעדכן אותי שהוא התאלמן
לפני כחמש וחצי שנים, יש לו שני בנים ובת ומהם שני נכדים שהם
כבר שבע-עשרה ועשרים. ואני מעדכנת אותו שנתתי צ'אנס לחיי
הנישואין עד שלפני כ- 20 שנה הבנתי שהוא לא בשבילי ואני
מוסיפה: "נו, זוכר שבזמנו אמרתי לך שאני לא מאמינה גדולה
בנישואין? אז אחר-כך גרתי עם בן זוג כעשר שנים עד שנפטר ממחלת
הסרטן. יש לי שתי בנות מקסימות, שאחת מהן ילדה לפני שנתיים
תינוק מדהים, עיניים ירוקות, כמו הסבתא שלי עליה השלום, איזה
אושר יש לו בעיניים הירוקות האלה כשאני באה אליו, הוא מתלהב
וצועק 'סבתא, סבתא', זה האושר הכי גדול שיש."
פתאום שחר עוצר אותי באמצע המשפט ואומר: "אני לא מאמין שהיו
צריכות לעבור 50 שנה בשביל זה, אבל תעצמי את העיניים, יש לי
הפתעה בשבילך". אני עוצמת עיניים ומרגישה שפתיים שעליהן
פינטזתי אלוהים יודע כמה שנים, נשכבות על השפתיים שלי ואני
משתלבת בנשיקה שהופכת ליותר ויותר מעמיקה ופולשנית. ואנחנו
כורכים ידיים זה סביב זו ומתמזמזים כמו איזה זוג זקן וחרמן,
ואני מזמינה אותו לביתי ואנחנו ממשיכים במעשי הזימה ההדדיים
שלנו ובאופן הכי טבעי נכנסים למיטה ומתנהגים כזוג שמנסה לפצות
על הזמן האבוד ועל כל מה שלא קרה בינינו מעולם. |