חשבתי שזו אני, אך זו בעצם הייתה הדממה.
הנוף שאני רואה, עמק שחור, ומסביב הרי שתיקה.
ציפורים שלא מצייצות.
שירים בלי מנגינה.
הכל פה כמו הצל, ואין כאן אהבה.
זו מערבולת התסכול, בחיים הרגילים.
זו תקופת הייאוש, לפני השקט ששומעים.
חשבתי שאם השמש תאיר על העמק,
הכל יתבהר, אך התמונה התרחקה,
ומבפנים התפורר.
רק אור הירח בלילה אפל,
והראש מזכיר כמה שהוא סובל.
העיניים אדומות מרוב עייפות,
המראה נעלמת מרוב השתקפות.
ושוב אותו נוף שהולך וחוזר,
על העמק השחור והכאב ששובר.

אלה לא באמת חייך,
זו הצגה אחת גדולה.
אתה השחקן הראשי,
ובעניך- מדברת הדממה..