כמו בכל יום שלישי בערב, סמי דנינו ישב בעמדת היומנאי כשהטלפון
צלצל. הוא ענה והקשיב לקול הגברי בלי להבין אף מילה. בעצם מילה
אחת הוא כן קלט, את המילה רצח.
"חכה רגע, אדוני... " נזעק בניסיון להרגיע את הקול המבוהל,
הצווחני. "רק... רגע, בבקשה, אני לא מבין מה אתה... אדוני,
היי! רגע... תירגע! ... דבר יותר לאט!"
האימה בקול לא היתה זרה לו. הוא הכיר רבות כמותה מעבודתו רבת
השנים במדים הכחולים. עבור כל אחד האסון הפרטי שלו הוא הטרגדיה
המוחלטת, נאנח מדי פעם. תפקידו כשוטר, הזכיר לעצמו, הוא לעקוב
אחרי העובדות ולהרכיב מהן מציאות כלשהי. המציאות שקדמה לשיחות
המבוהלות שהגיעו לדלפק היומנאי בתחנת המשטרה שבצומת פת.
סמי הציץ בשעון היד שלו וסינן קללה חרישית. לארוחת הערב עם
זיוה, אחותה של שרה, אשתו, ובעלה האידיוט,
אני-יודע-הכל-הכי-טוב-בעולם, שאול, כבר לא יגיע. שרה בטוח תכעס
עליו. הוא יהיה חייב להתקשר ולעדכן אותה. אחרי שהחמיץ את לידת
בנו הבכור, כדי שיוכל לסיים חקירת רצח של שתי נערות בגן
הפעמון, נשבע לה שלא משנה יותר מה יקרה לעולם לא יחמיץ עוד
ארוע משפחתי חשוב.
נכון, אפשר לומר שארוחת ערב עם זיוה ושאול אינה נופלת לקטגוריה
הזאת. וחוץ מזה, אם זכרונו המשובח אינו מטעה אותו והוא לא, שרה
צחקה כשנשבע ואמרה שאין טעם בשבועה כי הוא כל הזמן בעבודה
והמשפחה זניחה והיא מוותרת לו כבר עכשיו.
בינתיים משך טופס לדיווח על השיחה מתוך כוונה למלא את פרטי
המתקשר. האיש הוסיף למלמל, שופך מילים לא ברורות לתוך אוזנו של
סמי שהפך לחסר סבלנות.
מניסיונו ידע כמה חשוב לשוחח בקול רגוע עם אנשים מבוהלים.
"אדוני," אמר, משתלט על החרדה הלא ברורה שצצה בו כמבשרת על
משהו נורא שעתיד לקרות ושאין לו שליטה עליו. "תקשיב לי טוב. אל
תדבר אלא אם כן אשאל אותך משהו. אני מבין שאתה נסער אבל אם לא
תשלוט בעצמך לא נוכל להתקדם לשום מקום. בסדר?"
הקול המבוהל והמבולבל מלמל הסכמה בחולשה מסוימת, כאילו התקשה
בדיבור.
"מה שמך, אדוני?"
"רוני," זינק הקול המוטרד לטונים גבוהים, צווחניים. "רוני
יצחקי. ואני רוצה לדווח על רצח."
ידו של סמי התהדקה סביב המכשיר השחור. הוא זיהה את הכנות בקולו
של האיש וזה הפריע לו יותר ממה שאמר. "רצח? עכשיו תקשיב לי
טוב, מר יצחקי, כי זה לא מקום ולא זמן לעשות צחוק. היית עד
לרצח?"
"לא. לא הייתי עד לרצח לעזאזל," צווח הקול וסמי היה מוכן להשבע
שהוא על סף בכי. "אני רצחתי אותה... "
עכשיו לא ניתן היה לטעות עוד ביבבות של הגבר בעברו השני של
הטלפון. הכנות בקולו נמהלה בדמעות והקול נשמע לח ולא נעים,
כנובע מתוך מערה עמוקה ואפלה.
"מה מיקומך הנוכחי, מר יצחקי?"
רוני הפסיק להתייפח והתחיל לצרוח כאילו שהניחו אותו על מחבת
לוהטת. הקולות לא היו ברורים לחלוטין אם כי נדמה היה לסמי שהוא
קולט חלקים מתפילת שמע ישראל. זה היה הרגע שסמי התחיל לחשוד
שזו מתיחה של תלמידי תיכון משועממים. הוא הציץ בשעון פעם
נוספת, באי נחת. הכעס בעבע בתוכו והוא פזל לצדדים, לוודא שזו
לא איזו מתיחה מטופשת של 'פספוסים' או משהו.
"היא כאן, אלוהים, היא כאן! אני מצטער... לא התכוונתי," צרח
רוני מאי שם, משלח צמרמורות בגופו של סמי. "בבקשה, תעזבי אותי
כבר, התקשרתי למשטרה, אלוהים..."
לא, זה לא הגיוני שיעשו מתיחה בנושא כזה, הרגיע סמי את עצמו.
כמה דקות לאחר מכן הצליח להרגיע את האיש לזמן מספיק כדי לאסוף
די פרטים כדי לשלוח ניידת לאסוף את האיש. באותו הרגע רוני
התיפח והתחנן שיבואו מהר בגלל שהיא כאן והיא כועסת.
סמי, שדמו קפא בעורקיו, ניתק והביט בטלפון, מזועזע. החלאה הזה
כבר מכין את ההגנה למשפט. בטח יקח איזה עורך דין שיטען לאי
שפיות זמנית העיקר לא לקחת אחריות. חבל שאין מישהו שמלמד אותם
לקח, הרהר. האנשים האלה הגעילו אותו. הם בצעו פשעים שפלים ולא
היו מוכנים לקחת אחריות על מעשיהם. כולם נהיו פתאום פסיכים.
אתם עלבון לחולי הנפש האמיתיים, מלמל סמי וניגש למכונת הקפה
הישנה. משהו הפריע לו, מציק כמו סתימה חדשה שהלשון עדיין לא
התרגלה אליה. הוא קיווה שהמכונה לא תבלע את המטבעות כמו שעשתה
לפעמים. השוטרים אמרו שהמכונה מכושפת אך סמי לא האמין בקשקוש
הזה. זאת התחמקות, טען פעם אחר פעם, בריחה מהתמודדות עם החיים
האמיתיים. כמי שגדל בקטמונים ואחר כך בשכונת ארמון הנציב ידע
משהו על ילדות קשה. אבל היו גם כמה רגעים יפים שבשבילם הכל היה
שווה, נזכר כשהכניס את המטבעות ולחץ על הכפתור השחוק של הקפה
השחור. חיוך עלה על שפתיו כשחשב על השכונות הישנות והחדשות
בעיר הנפלאה הזאת. הוא אהב אותה, את ירושלים. המכונה רעדה
והשמיעה המהום חשמלי. היא מנסה לדבר אתך, סמי, התלוצץ. כוס
קלקר נזרקה כלפי מטה והמשקה השחור והחם קלח לתוכה. רק כשהכוס
התמלאה והוא הוציא אותה ולגם מהקפה החם הבין מה הפריע לו. שכח
להתקשר לשרה ולהודיע לה שיתעכב במקרה הטוב ושלא יחכו לו.
הוא חזר לדלפק העץ המהוה והניח את הספל סמוך לתצהיר של רוני
יצחקי. הייתי רוצה לפוצץ אותם במכות, את כל הרוני יצחקים האלה,
ואז לטעון לאי שפיות, מלמל כשחייג הביתה מכין עצמו לנזיפות
ולעקיצות הקטנות של אשתו.
דניאלה ויוסי נכנסו והביאו איתם את האיש הנמוך והרזה שרעד ללא
הרף, עיניו מתרוצצות מצד לצד בפחד. כל רעש הקפיץ אותו. אפילו
משב הרוח בענפי הערבה הבוכיה בכניסה לתחנה. הוא נרתע מכל תנועה
שנעשתה לעברו כאילו מישהו עם גרזן מלוטש ששמו חרוט עליו נע
לעברו. בגדיו המזוהמים הצחינו וזקנו צמח לתוך שיערו, יוצר יחד
עמו עיסה מדובללת ונוקשה למגע.
סמי בחן אותו בזעזוע וכפי שקורה לפעמים (ולעתים רחוקות מדי)
לאנשים הטובים באמת, חש חמלה כלפיו.
"תעשו טובה, תרחצו אותו ותמצאו לו בגדים," אמר להם.
"תעשה את זה בעצמך!" נהם יוסי ומשך בכתפיו. "זה לא חלק מהתפקיד
שלי."
"הכל חלק מהתפקיד שלך!" נזף בו סמי בכעס והתקדם לעברו, עיניו
מבריקות מזעם. רוני, הגבוה מסמי בעשרים סנטימטרים טובים,
התכווץ כשזה התקרב אליו. "אבל אם אתם לא רוצים לעזור, אין
בעיה. טופס התלונה מחכה לי שם. נתראה בבוקר אצל אלי."
אלי אוחיון , מפקד התחנה, ידעו השוטרים בתחנה הוא גם חברו הטוב
ביותר של סמי.
"האם אני מובן, יוסי?"
יוסי, מכווץ ומגוחך, הנהן באי נחת, מבטיו בוחנים את הרצפה ואת
נעליו המצוחצחות.
"ובפעם הבאה, שתפנה אלי," נזף בו סמי. "תזכור את הדרגה שלי!"
בלי לשאת את עיניו הרגיש יוסי את המבט החורך שמכוון לעברו. הוא
חרק את שיניו ודחף את האיש, משתדל להמנע ממגע עמו. "לך כבר!
יאללה, זוז, זוז!"
לפני שנעלם במסדרון נעצר יוסי והעיף מבט זועם לעברו של סמי.
"מה איתה, פקד?"
"דני, מחכה לפקודה מיוחדת?" שאל סמי את דניאלה, מפנה אליה את
מבטו.
דניאלה הסמיקה. היא קיוותה לצאת מזה בשקט. היא הסכימה עם סמי
שהם צריכים לשמור על צלם אנוש וכל זה. בגלל זה התגייסה למשטרה.
רצתה להשפיע מבפנים, מה שנקרא. אבל אחרי כמה חודשים הבינה כמה
קשה לשנות דברים במערכת מהסוג הזה. מייאש כמו לשחות עם מגפיים
כבדים.
"לא, המפקד. רציתי לדעת רק מאיפה להביא לו בגדים."
סמי שילב את ידיו ובחן אותה. בחודשים האחרונים התחיל להשגיח
בצעירה הנמרצת הזאת. הוא ידע שהוריה לא הסכימו שתתגיס. משהו
שקשור לעדה או משהו. היא היתה קווקזית או בוכרית או השד יודע
מה. בכל מקרה, ההורים שלה כעסו עליה ותבעו שתתחתן לפני שהיא
מתגיסת. היא נאבקה בהם ועזבה את הבית. הוא הכיר את הסיפור שלה.
לא היו הרבה סודות בתחנה הקטנה הזאת. הוא חיבב אותה והאמין
שתוכל להתפתח לשוטרת טובה.
"מהמחסן, דניאלה," אמר ברכות וחייך.
פניו של יוסי האדימו. הוא הלם בקיר ונעלם במסדרון. צל חלף על
פניו של סמי והן הרצינו, מחווירות. הוא קיווה שיוסי לא יתפתה
לעשות איזו שטות כמו להכות את המסכן.
"מה עם הבגדים הישנים שלו, המפקד?"
סמי חייך. "אני חושב שנתרום לאיכות הסביבה אם נשרוף אותם," לחש
לעברה וקרץ.
האיש בחדר החקירות היה אדם אחר מזה שנכנס לתחנה לפני שעתיים.
עדיין התבונן סביבו בפחד והחליק באי נחת על בגדיו החדשים
והנקיים אך הוא נראה שפוי יותר עם התספורת הקצוצה והגילוח שחשף
לחיים כחושות וחרוצות קמטים, בעיקר סביב פיו. עיניו הגדולות
והחומות התרוצצו ללא הרף ותנועותיו היו קופצניות.
"היא פה. אני יכול לשמוע אותה. אתה מרגיש? אתה מרגיש אותה?"
לחש רוני ונצמד לקיר, עיניו המבוהלות מציצות לכל צד.
סמי הביט סביבו בחוסר נחת. הוא לא האמין בחרא הרוחני הזה. כן,
מדי פעם הלך לבית הכנסת ביום כיפור וצם אבל לא יותר מזה. שרה
הדליקה נרות שבת וזה, ולפעמים גם עשו קידוש בשבת. מסגרת, קראו
לזה, בשביל הילדים. טפטוף הטיפות מהמזגן בחוץ, על האספלט נשמע
מוזר כמו דפיקות עדינות בדלת. טאק - טאק - טאק. גם איוושת ענפי
הערבה נשמעו כלחישות צופנות סוד. זמזום המנורות נראה משונה.
כשמניחים לרחשי הלילה להשתלט עליך, פסק סמי, אז זה מתחיל להיות
מסוכן. הוא בחן את המבט הזגוגי בעיניו של רוני יצחקי והחליט
לשנות גישה. "אני יכול לקרוא לך רוני?"
רוני הסתכל עליו בחשש, החריצים העמוקים בפניו העמיקו. בזהירות
גרר את עצמו אל הכסא והתישב בתוכו. עיניו התרוצצו בחוריהן,
מביטות לכל עבר בחשש. זה הטריד את סמי, נכנס לו מתחת לעור.
טפטוף הטיפות מהמזגן נשמע לפתע כמו איתות סודי ולחישות הענפים
היו רבות משמעות. אתה נותן לזה להשפיע עליך, סמי, נזף בעצמו
ומיקד את תשומת ליבו באיש המבולבל שלפניו.
"אז?" חזר ושאל.
"כן..." לחש רוני במבוכה.
סמי נד בראשו בשביעות רצון וזיכה אותו בחיוך. "אנחנו בתחנת
משטרה, רוני. אתה מוגן כאן. אני מבטיח לך. להביא לך קפה או
משהו?"
"קפה, בבקשה. אני חייב להשאר ער. אני לא מסוגל להרדם. בכל פעם
שאני עוצם את העיניים אני רואה אותה. היא לא נותנת לי לישון."
"טוב," אמר סמי וקם. "קפה. כמה סוכר?"
"אל תשאיר אותי לבד, בבקשה," התחנן רוני ושלח את ידיו קדימה,
פורש את אצבעותיו הדקיקות, העכבישיות, על השולחן, כמנסה ללפות
דבר מה שאינו שם. "היא תבוא. אני יודע שהיא תבוא."
"אף אחד לא יבוא, רוני. אני מבטיח לך. אף אחד לא מתנדב לבוא
לתחנת משטרה," ניסה סמי לחייך אך שריריו פניו היו קפואים מדי
והוא לא הצליח.
כשחזר עם הכוס ומצא את רוני שפוף וצמוד לקיר, זרועותיו מוצלבות
על פניו. סמי הניח את הכוס על השולחן והתישב. רוני הציץ מתחת
לזרוע וכשראה שזה רק סמי אחז בכוס בשתי כפותיו והביא אותה אל
פיו. לגם בשקיקה, מתעלם מהחום. ההקלה האירה את פניו וסמי תהה
אם האיש הזה מסוגל לרצוח.
כמובן, ענה לעצמו מיד ומי כמוהו יודע. במהלך שרותו ראה רוצחים
שנראו כמו ילדים תמימים. או הדוגמן הצעיר ההוא שרצח את ההורים
שלו ושוטר חייב לירות בו ולהרוג אותו. נראה כמו מלאך, אמרו
כולם אחר כך. מלאך עם נשמה רקובה. או האבא שרצח את בתו והעמיד
פני מודאג. סמי נאנח. לצערו, דוגמאות לא חסרו.
"אז, רוני, ספר לי מה קרה בדיוק," אמר בקול הנעים והרגוע ביותר
שהצליח לגייס. יצירת מערכת יחסים ידידותית עם הנחקר עשתה את
העבודה קלה הרבה יותר.
"בפעם הראשונה שראיתי אותה..."
"את מי?" קטע אותו סמי בחיוך.
"יערה, האישה ש..."
"הבנתי. תמשיך בבקשה."
רוני לגם שוב מהקפה, אחר נעץ את עיניו בנקודה מסוימת באויר
והתחיל לספר את סיפורו.
"בפעם הראשונה שראיתי אותה זה היה במסיבת רווקים. היא היתה
חשפנית. לבשה תחתון שקצת יותר דק והיה אפשר לעשות ממנו חוט
דנטלי. מבין על מה אני מדבר? היא היתה פצצה. כוסית אמיתית.
שיער ערמוני גולש כזה על הכתפיים ועל הגב, עיניים ירוקות
גדולות. יא אלוהים, היא היתה היצור הכי יפה שראיתי. כולנו, כל
הגברים שמה, הזלנו עליה ריר. ליטפנו לה ת'תחת, התחרמנו על
השדיים שלה, דחפנו לה אצבעות לפה. היא לא אמרה כלום. זאת
העבודה שלה, אתה מבין. רק פעם אחת היא הפסיקה לרקוד. איזה חרמן
אידיוט אחד הוריד את התחתונים שלו. היא נעמדה באמצע, בין עדר
של חרמנים ואמרה עד כאן. היא רק חשפנית ולא זונה. הבחור ההוא
התלבש והמשכנו. עשינו שמח ושתינו והיא ככה, נראה לי, נדלקה
עלי. לא יודע למה. תהרוג אותי אם אני יודע מה היא מצאה בי.
עבדתי אז בבנין. לא משהו רציני. שיפוצים וכאלה. המצב היה על
הפנים אז הלכתי על שיפוצים כדי להכניס קצת כסף וכדי שהכלים לא
יחלידו, אתה מבין?"
"היא נדלקה עליך, אמרת?" ניסה סמי להחזיר אותו למסלול גביית
העדות.
"כן, באה והתישבה עלי כמו מלכה. אולי בגלל שישבתי בצד מבאוס
מהחיים. מישהו נתן לי ג'וינט אבל זה רק ביאס אותי עוד יותר.
שתיתי כמה וודקות וטקילות והייתי מסטול לגמרי. שפוך. כבר לא
ידעתי מה קורה איפה. היא התישבה עלי ונישקה אותי ולא שמתי לב
אפילו. אתה קולט מה אני אומר לך?"
"מתי כל זה קרה?" שאל סמי.
רוני נשען לאחור, שילב ידיו סביב הקפה, לגם ממנו קצת והחזיר את
הספל. ריק. עיניו בחנו את האוויר שלפניו כאילו לוח השנה היה
תלוי שם, בלתי נראה. התחושה מוזרה שוב הציקה לסמי, כמעט מכאיבה
לו. רוני הניח את אצבעות כף ידו השמאלית על פיו, מתופף על
שפתיו מעט ואז זקף את גבותיו. "איאנה."
"מה? תוריד את היד בבקשה, לא הבנתי מה אמרת."
רוני הוריד את ידו מפיו. "חצי שנה. אני זוכר את זה טוב למרות
שהייתי שפוך בגלל שזה היה באחד באפריל. חתיכת תאריך, אה?"
סמי הסתכל עליו מבולבל מבעד לעיניו המכווצות. המנהג לסיים כל
משפט שלו בשאלה הרגיז אותו. הזכיר לו את שולה כשנכנסה למצבי
רוח. "ואתה רצחת אותה אז?" שאל בקול השקט ביותר שהצליח לגייס.
"מה פתאום!" קרא רוני וזינק מהכסא.
עיניו התמלאו באור מוזר ומאיים. סמי נסוג מעט לאחור בכסאו. הוא
לא רצה שהאיש הזה יתנפל עליו. הפחד שרוני חש התחיל להשפיע עליו
למרות מאמציו. רק לחץ והשפעת הלילה, חשב ובחן את הקמטים לאורך
לחייו של רוני ששב והתישב בחשש. אלה בלטו עוד יותר ונראו
כנחשים זעירים וכהים. כשגירד את צווארו ועורפו בתנועות עצבניות
ומהירות הבחין סמי ברעד באצבעותיו והרגיש את תנועות ירכיו
מתחת לשולחן כשהצמיד והרחיק את ברכיו במהירות כילד שמתאפק לא
לעשות פיפי כדי לא להפסיד תוכנית בטלוויזיה.
בתוכו, כמו נחש חומק, חש סמי כיצד סבלנותו חומקת. משהו שעוד לא
היה כעס התחיל להרים את ראשו. לארוחה כבר לא יגיע. עם קצת מזל
אולי יצליח לחזור לפני חצות. הוא הציץ בשעון היד שלו. תשע
ורבע. לא, הם בטח כבר בקנוח. ריבת חבושים שזיוה הכינה. באוזני
רוחו שמע את השטיפה שמחכה לו בבית, כשיבוא להדיח את הכלים. היא
הרי תשאיר לו את הכלים, זה ברור. לפחות את זה. והיא בטח תנגן
לו עוד פעם על הקטע של השעות הנוספות. למה אתה נשאר אם לא
משלמים לך שעות נוספות. והיא צודקת. לכל הרוחות, היא צודקת.
אבל לא תהיה לו תשובה לשאלה הזאת. אפילו אלי לא הצליח לסדר לו
שעות נוספות.
"אז מתי רצחת אותה?"
"לא רצחתי אותה. אני.. אני... אפשר סיגריה?"
"אני לא מעשן," ענה קצרות.
"אתה מבין," המשיך רוני בלי להבחין בתשובה. "זה שהיא מתה זאת
לא הבעיה. זאת אומרת כן," מיהר להוסיף כשראה את הזעם ניצת
בפניו של סמי ואת גבותיו נצמדות ויוצרות חומה שעירה מעל עיניו.
"אבל הבעיה האמיתית היא שהיא חזרה. היא לא מתה, אתה מבין. או
שאולי כן. אבל אז זה אומר שהיא רוח שרודפת אחרי, מנסה לשגע
אותי והיא מצליחה, אלוהים," התיפח רוני וחפן את צדעיו בידיו
הדקות, מציץ לעבר השוטר שמולו. "היא מצליחה."
המראה המוזר והלא נעים הציק לסמי דנינו, מזכיר לו משהו שהוא
דחק במאמץ.
"תן לי לומר לך משהו, רוני," ניסה לדבר בטון סמכותי ורגוע. "יש
הסבר הגיוני לכל דבר. אפילו שרלוק הולמס עלה על זה לפני יותר
ממאה שנה. אישית, אני לא מאמין בשטויות הרוחניות האלו על רוחות
ושדים וכל זה."
אוזניו הוסיפו לקלוט את הדו שיח האילם והמשונה בין טיפות המזגן
לבין ענפי הערבה הבוכיה. דו שיח שלעולם לא יפענח אותו ומשום כך
הוא מאיים ומוזר.
מולו הפכו עיניו של רוני לבארות של אימה. הוא חשש לחייו. הוא
ידע שרודפת אחריו רוח חסרת מנוחה, בדיוק כמו שסיפרו הזקנות
בשכונה. רוח שמבקשת נקמה ועד שלא תשיג אותה לא תנוח. רוח אורחת
בעולם הזה. אורחת שמבקשת שלווה ומנוחה נכונה ועד שלא תשיג
אותם, לא תרפה ממנו.
"אני מבין, אתה חושב שאני מטורף. זהו זה, אה?!" אמר בכעס
והזדקף. "הבחור פסיכי. נכון? תגיד את זה, לעזאזל. תגיד את זה
כבר!"
"תירגע!" צעק סמי והזדקף, הולם בשולחן. רוני התכווץ לאחור
בבהלה.
אתה לא יותר פסיכי מכולנו, חשב. ובחדות הוסיף, תוך שהוא מתישב.
"אני רוצה להבין. התקשרת לדווח שרצחת אותה. ועכשיו אתה אומר
שהיא חזרה?"
האיש מולו היה שבר כלי. במזל יצליח להוציא ממנו הצהרה נורמלית
שתוכל להתקבל בבית משפט. משהו לא הסתדר פה בכלל. משהו לא היה
הגיוני. לא רוח, פסק. חייב להיות הסבר אחר. אולי מישהו מנסה
להפחיד את האיש המסכן הזה, להוציא אותו מדעתו. אבל כדי להבין
את זה הוא יצטרך לקבל כמה עובדות קודם כל. ואלה, יחד עם
התשובות למקרה המשונה הזה, נמצאו בתוך ראשו המגולח של האיש
שרועד מולו.
"מאה אחוז מתה," הנהן רוני, מחבק את עצמו כאילו קר לו. "אלף
אחוז. הלכה קאפוט."
"איך אתה יודע?"
"זה היה בכל העתונים. לפני שלושה חודשים. מצאו את הגופה שלה
ב... לא רחוק משער הגיא. היא נאנסה ונרצחה. והכל בגללי,
אלוהים, הכל באשמתי..." התפרץ רוני בבכי, לופת את פניו בידיו.
סמי זכר את המקרה. הוא היה באזור והגיע בין הראשונים. אחרי זה
דיבר עם שרה ושאל אותה מי יכול לרצוח ילדה כל כך יפה. זה הציק
לו עוד כמה ימים עד שהגיעו מקרים נוספים ויחד עם הטיפול
בילדים, דחק את זה למקום האפל בראשו שבו הסתתרו כל הזוועות
שבני אדם מסוגלים לבצע. המקרה מעולם לא פוענח. חשדו בכמה ערבים
שעבדו בסביבה אבל מז"פ לא מצאו כלום והיו חייבים לשחרר אותם.
והיה גם את העובד בתחנת הדלק שנחשד בעבירות מין קודמות אבל גם
אותו מז"פ פסלו. חוסר ראיות, טענו הסניגורים וגם הוא שוחרר. הם
המשיכו לרחרח עוד כמה ימים אחר כך אולם לא העלו כלום והתיק
נותר פתוח.
כן, היא מתה. אין ספק. איך הוא אמר? 'הלכה קאפוט'.
"ואתה אומר שהיא חזרה. מתי?"
"תן לי לספר בדרך שלי, בבקשה," התחנן רוני ופכר את אצבעותיו.
הרעש היה מחליא אולם עדיף בהשוואה לדו שיח המטורף שהתנהל בין
הענפים לטיפות. "השאלות מבלבלות אותי."
סמי משך בכתפיו. הוא הטיל ספק באפשרות הזאת אך הבין שאם לא
יניח לבחור לדבר הם עלולים להשאר כאן עד הבוקר. ואז זו לא רק
תורנות כלים ואיזו שטיפה קלילה בנושא שעות נוספות. כאן כבר
תהיה סנקציה על חיי המין שלו, ללא ספק.
"שמעת את זה?!" צרח רוני בבהלה.
הצעקה הלא צפויה הבהילה את סמי שכמעט נרדם. הוא הרגיש ששערות
עורפו סומרות. לבו החיש את פעימותיו ופיו יבש. הוא השתעל
פעמיים לפני שדיבר.
"לא שמעתי כלום! עכשיו..."
"היא פה!" צרח רוני, מבועת. עיניו נפערו בטרוף. הוא צנח מתחת
לשולחן ונאחז באחת מרגליו. "היא פה! אני שומע אותה! אלוהים,
אתה לא שומע אותה! אלוהים, אני מצטער, יערה... אני מצטער... לא
התכוונתי... למה את עושה לי את זה, אהבתי אותך... את יודעת
שאהבתי אותך... הדלקתי לך נרות כל יום מאז ששמעתי...
בבקשה..."
סמי הקשיב לבכי והמתין עד שהיפחות נרגעו מעט. הכשרתו לא הכינה
אותו לטפול בהתנהגות מוזרה וקיצונית כזאת. לראשונה מאז שנפגשו
חשב שאולי האיש באמת משוגע.
"אני חושב שהיא הלכה," אמר בשלווה.
רוני נשא אליו עיניים אדומות ולחות מדמעות. "אתה בטוח? אתה לא
סתם אומר, נכון? אתה לא תיתן לי לצאת כשהיא שם, מחכה לי,
נכון?"
לרגע סמי התחרט שהוא משחק ברגשותיו של האיש אבל רק לרגע.
"אמרתי לך," אמר והניח יד על כתפו הדקה של רוני. המגע לא היה
נעים אולם זו היתה חובתו. הוא הפעיל קצת לחץ על הכתף. "למה שלא
תעלה ותשב כמו בן אדם ותספר את כל הסיפור בדרך שלך. אני בטוח
שהיא תהיה רגועה אם תספר הכל. הרי זה מה שהיא רוצה, לא?"
"כן, זה נכון," הסכים רוני בקול חלש. הוא העביר יד על ראשו
המגולח והפתעה עלתה על פניו, כאילו זה עתה הבחין בכך שגילחו את
ראשו. הוא משך את עצמו והתישב חזרה על כסאו.
סמי הדף את הניירות והעט הצידה. הוא לא יזדקק להם, לא עכשיו.
אולי אחרי שיבין כל מה שהבחור הזה רוצה או מסוגל לומר, יכתוב
תקציר של הדברים. הוא ידע שזה בניגוד לנהלים אבל זה לא שינה
לו. לא עכשיו. הוא רק רצה לגמור עם הסיפור זה וללכת הביתה.
"קצת אחרי המסיבה היא התקשרה. היא אמרה שנתתי לה את המספר. אני
לא זוכר אבל אני לא זוכר הרבה מהערב ההוא, רק איך הוא התחיל."
התחיל רוני לספר בקול מדוד ורגוע. "יצאתי איתה. בטח שיצאתי. רק
הומו לא ייצא עם בחורה כזאת. בפגישה השניה שכבנו. זה היה אש.
אין לי מילה אחרת לתאר את זה. פיצוץ של החיים. לא הפריע לה
שאני שיפוצניק וזה מצא חן בעיניי, זה שלא התנשאה, אני מתכוון.
אחרי כמה שבועות לא יודע מה קרה, מי פתח עלינו עין. אנשים
קנאים יש בעולם. אנשים שהלב שלהם שחור. שמפריע להם לראות שיש
מישהו מאושר בחיים. פתאום התחלנו להתווכח כמעט על כל דבר קטן.
זה שיגע אותי אבל בחיים לא הרמתי עליה יד. זה לא. מי שמרביץ
לאשה הוא מניאק שצריך לקצץ לו את הידיים, זו דעתי."
"אבל למה אמרת שרצחת אותה אם לא... סליחה, תמשיך בקצב שלך."
רוני חיכך את ידיו כמנסה להעלות באוב את הזכרון. עיניו הצטמצמו
מעט והרעידות בגופו כמעט פסקו. הוא נראה מיושב ורגוע לולא האור
המוזר שהבהב בעיניו.
"חזרנו מאיזו מסיבה של חברה שלה בתל אביב והתווכחנו כל הדרך
חזרה. לא יודע על מה. זאת אומרת, אני לא זוכר למה. קצת אחרי
הפניה למודיעין אמרתי לה שאם היא לא שותקת אני מוריד אותה
מהאוטו. היא צחקה. אלוהים, איזה שיניים יפות היו לה, איזה
שפתיים. עבות כאלה, מתוקות. ואני התעצבנתי. את חושבת שאני לא
יעשה את זה? שאלתי אותה. אין לך ביצים, רוני, זה מה שהיא ענתה
לי. לי? לי אין ביצים? מי האישה שתגיד את זה, אה? עצרתי את
האוטו, ככה, איפה שהיינו. חתיכת חרקה נתתי שם, שרפתי את
הצמיגים. היה איזה טמבל מאחורי, סובארו אני חושב, שנבהל
כשירדתי ככה לשוליים ועקף אותי. הוא צפר בפניקה ובקריזה אבל
המשיך. היא הסתכלה עלי, מופתעת ומתנשמת. ככה, גברת, אמרתי לה.
את אומרת שאין לי ביצים. בבקשה, למי אין ביצים עכשיו, אה?
רוני, אני לא יורדת פה באמצע שום מקום באמצע הלילה. מה קרה לך
היום? לא, ממי, מה קרה לך, שאלתי אותה. את התחרפנת לגמרי בזמן
האחרון. אי אפשר לדבר איתך. משהו הסתובב לך למעלה. היא הסתכלה
עלי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, העיניים המדהימות שלה
וראיתי שהיא עוד מעט בוכה. רוני, בחיי שאני לא יודעת מה אתה
רוצה ממני. אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה. כן, ממי, אמרתי לה
והרגשתי קשוח וקר כמו לילה בפברואר. בנזונה אמיתי, מבין? אבל
את יורדת עכשיו כי אני צריך ללמד אותך לקח. בחיים אל תדברי אלי
כמו שדיברת אלי עכשיו, הבנת? היא לא אמרה כלום. רק התחילה
לבכות."
קולו נשבר לפתע ונרטב. כתפיו רטטו וסמי הבחין בדמעות שנזלו
מעיניו, שוטפות במורד הקמטים שעל לחייו. שוב חש אי נחת. לרגע
רצה לשלוח יד ולנגב אותן אבל אז העביר רוני שרוול על עיניו
ומחה את הדמעות.
"נשבע לך, אם הייתי יודע מה יקרה, בחיים לא הייתי עושה את
השטות הזאת. כל המשחקים המחורבנים האלה. אתה לא יודע כמה
קיללתי את אלוהים ואת עצמי שנתן לי להוריד אותה שמה. היא בכתה,
אתה מבין. היא התחננה שאני לא ישאיר אותה שמה לבד אבל לא יודע,
פתאום היא הגעילה אותי בהתנהגות שלה, מבין? פתאום לא יכולתי
לראות אותה. לא יכולתי לסבול את הריח שלה ואת הקול שלה. צרחתי
עליה שתתרחק ממני לפני שאני יורד מהאוטו ומפרק אותה. היא זזה
אחורה, מבוהלת. ראיתי שהיא מבוהלת ומשהו בתוכי אמר לי חליק,
רוני, הבהלת אותה, לימדת אותה לקח שלא תשכח כל החיים שלה,
עכשיו תעלה אותה לאוטו. אבל לא יכולתי. לא יכולתי לראות אותה.
לא יודע מה השתלט עלי. כאילו הייתי מישהו אחר. נסעתי. רק אחרי
כמה דקות חשבתי איזה מטורף אני ורציתי לחזור אבל עד שמצאתי
מקום לעשות פרסה היא כבר לא היתה שם."
קולו נעשה שטוח, נטול גוונים. הוא השתעל ומחה את הדמעות
מעיניו. "אחר כך קראתי בעיתון ש... שהיא... "
סמי שקע לתוך עצמו. הסיפור של רוני הוסיף לו עוד מעט מידע על
הרצח ההוא. משמעות הדבר, חשב, שמישהו אחר אסף אותה ורצח אותה
ואחר כך השליך את גופתה. אלוהים, איזה מקצוע בחרתי לי. הוא רכן
כדי לכתוב את תקציר הדברים ששמע.
משהו הוסיף להציק לו כשסיים. הוא סקר את פניו הרזות של רוני
בחשדנות האופיינית לשוטר, מבקש לפענח את החידה שמולו. רוני
נראה לו רגוע יותר, תוצאה רגשית-נפשית מוכרת של הוידוי, הרהר.
הוא הטה את ראשו הצידה, אגרוף שמאלו תומך בסנטרו, עיניו
ממוקדות בעיניו של רוני ושפתיו עיצבו את השאלה שהטרידה אותו.
"אבל אמרת שהיא חזרה, נכון? זה מה שאמרת כל הזמן. בגלל זה
התקשרת, לא. אמרת שהיא חזרה, שהיא פה בעולם הזה, בתחנה הזאת
אפילו?"
"נכון," מיהר רוני להסכים בקול צרוד של אחרי בכי ממושך והבליטה
בגרונו, תפוח אדם, נעה במהירות מעלה ומטה. "היא פה. לפני
שבועיים בערך היא התקשרה ואמרה שאני צריך ללכת למשטרה לספר להם
מה עשיתי. חשבתי שזאת סתם מתיחה, אתה מבין. ואז ראיתי אותה ליד
מגדל העיר. היא עמדה מספיק רחוק כדי שלא אספיק להגיע אליה
ומספיק קרוב כדי שאוכל לזהות אותה. הפעמונים צלצלו את ירושלים
של זהב ואני רצתי אליה אבל עד שחציתי את הכביש, היא נעלמה."
סמי זקף את גבותיו. הדו שיח המוזר בין הטיפות לענפים נשמע
עכשיו כמו טפטוף מים מהמזגן ותנועה של ענפים ברוח והוא היה
מרוצה. מרוצה ורגוע.
"אולי מישהו מנסה למתוח אותך? חשבת על זה?"
"בשביל מה? אין לי כסף. אני גר בשכירות. מכרתי את העסק לשני
ערבים ממזרח העיר כי לא יכולתי לצאת החוצה. הייתי עומד בתחנת
אוטובוס ורואה אותה בפנים, מנופפת לי או עוברת במכונית ועושה
לי שלום כזה עם היד, כמו שתמיד עשתה. חטפתי שוק. הייתי מתחיל
לצרוח ברחוב. אנשים פחדו ממני. הפסקתי לישון כי לילה אחד
התעוררתי והדלת היתה פתוחה והיא עמדה שם והסתכלה לי והעיניים
שלה, הירוקות האלה, הסתכלו עלי בזעם. היא כעסה, אני אומר לך.
כמו הרוחות האלה שמחפשות נקמה. אני לא הרגתי אותה, אני נשבע
בקבר של סבתא שלי. לא הרמתי עליה יד. אמרתי לה את זה. אמרתי לה
שאני מצטער. בכיתי והתחננתי שתעזוב אותי אבל היא רק אמרה שאני
חייב ללכת למשטרה ולהסגיר את עצמי. אמרה שאני פושע. קמתי ורצתי
לדלת אבל עד שהגעתי היא רצה ויצאה לרחוב ונעלמה."
"וזהו?"
"זהו?" גיחך רוני וקולו נורא כגעיה פרה נשחטת. "זה לא מספיק?
לא יכולתי לישון אחר כך. לקחתי כדורי מרץ כדי להשאר ער. ביקשתי
קמעות מכל מי שרק יכולתי לקבל. שמתי תהילים בכיס וקראתי שמע
ישראל כל עשר דקות. הפסקתי להתרחץ כי פחדתי להיות ערום, בקושי
יצאתי מהבית. התחלתי ללכת צמוד לקירות. כל רעש הכי קטן הקפיץ
אותי. זה לא עזר," טלטל ראשו ביאוש. "כלום לא עזר. ואז היא
התחילה להתקשר ולצחוק. צחוק מטורף. לא כמו הצחוק המתוק שלה.
חזרתי, רוני, היתה אומרת לי, חזרתי כדי לנקום בך. "
סמי נד בראשו.
"תשמע, מר יצחקי, רוני, היות ואתה מצהיר על אחריות למותה של
החברה שלך ומסרת לנו מידע חשוב שבאמת לא יכולת להשיג ממקום
אחר, נשאיר אותך הלילה כאן. ניקח לך טביעות אצבעות ואולי גם
דם, אם אתה מסכים. כדי לשלול את האפשרות שרצחת אותה. אני חושב
שזה יעזור לך לדעת שלא אתה אחראי. אם אתה באמת לא אחראי, אתה
מבין?"
"אבל אני כן אחראי," התעקש רוני. "אתה לא מבין? אחרי כל מה
שסיפרתי לך אתה עוד לא מבין? אני אחראי! אני השארתי אותה שם
לבד בלילה כדי שאיזה מפלצת תבוא ותתפוס אותה. אני! אז אל תגיד
לי שאני לא אחראי. אני אחראי באבו אבוה!"
"טוב, אם ככה אתה מרגיש," אמר סמי וקם.
הוא היה עייף אחרי ישיבה ממושכת והקשבה לסיפור המוזר הזה. מה
שהוא זקוק לו עכשיו היא שינה טובה. בגיל ארבעים ושלוש החיים
כבר לא נראים כמו הכיף המתמשך כשאתה בן שמונה עשרה. הוא העביר
יד על פניו בניסיון למחות את העייפות שדבקה אליהן. רוני בהה בו
בלי לזוז ובעיניו שוב היה המבט הזגוגי ההוא. זה היה מוזר. לא
הכי שפוי וסמי הרגיש רעד קטן בגופו אבל החליט לא לתת לזה
להשפיע עליו. הוא עיסה את עורפו באנקה וניגש לדלת.
"נשאיר אותך במעצר הגנתי, בסדר? להביא לך עוד קפה לפני שאני
נועל?"
"כן, תודה."
"אני מצטער שאין פה מזרון או משהו, הכל בשימוש."
"זה בסדר," מלמל רוני והתאמץ לחייך. "בלאו הכי אני לא חושב
שאצליח להרדם."
"טוב, אז אני כבר חוזר," אמר סמי.
סמי לא הספיק להגיע למכונה. הוא שמע את הצרחה ומיהר חזרה.
כשפתח את הדלת הזוועה הלמה בו. דמות נשית עמדה מעל גופתו של
רוני. בידה השמאלית של האשה היתה סכין גדולה, סכין לחיתוך בשר
והיא היתה מכוסה בדם. מבעד לנקבים ולחתכים בגופו של רוני זרם
הדם החוצה במהירות עד שנדמה שהוא פשוט נשכב בשלולית אדומה. הוא
גנח ודם נזל מבין שפתיו.
האשה פנתה אל סמי והוא ראה את עיניה הירוקות הגדולות ואת שיערה
הערמוני שנשפך סביב צווארה ועל גבה. את עיניה מלאות החימה. כבר
ראה בעבר עיניים כאלה. עיני של אסירים שנקמו באסירים אחרים בלי
לחשוב על התוצאות. פניה היו לבנות ושפתיה עבות ובשרניות,
צבועות בליפסטיק אדום.
הוא צדק, חשב במהירות ובאימה, מרגיש את לבו ממהר לברוח מתוך
חזהו. החרא הקטן צדק. היא יפהפיה. אלוהים היא כל כך יפה. איך
אפשר להשאיר יצור יפה ועדין כזה באוטוסטרדה באמצע הלילה עם
המצב הבטחוני. האקדח היה בידיו, מוכן ליריה כשהיא ניסתה להתקדם
לעברו, מניפה את הסכין.
"עצרי!" צעק ופסע לאחור, יודע שהכדורים לא יעזרו מול רוח (אלא
אם כן אלה כדורי כסף ואת אלה האפסנאות לא החזיקה). "עצרי או
שאני יורה!"
האשה עצרה, עיניה סוקרות את סביבותיה. הרעש משך עוד שוטרים.
בזוית עינו קלט את דניאלה ושמח. זו שלפה את אקדחה וכיוונה אותו
לעבר האשה עם הסכין. מוחו שעט במהירות, תר אחר אפשרויות
הגיוניות. לו האישה שמולו היא באמת יערה, אותה בחורה שמצאו
מתה, למה הצטרכה סכין כדי לחסל את רוני.
מחשבותיו סערו בזמן שנאבק לייצב את עצמו. "אוקיי, יערה, בואי
נרגע."
האשה שמטה את הסכין לרצפה והניחה לדניאלה לכבול אותה באזיקים.
"אני לא יערה," אמרה בשקט, עיניה הירוקות והגדולות מציצות
לעברו מתחת לשפע השיער הערמוני הנפלא שלה. שדיה נעו מעלה ומטה
כשנשמה במהירות. גופה, פניה וידיה היו מכוסים בכתמי דם. "שמי
נועה ואני אחותה התאומה. אחרי שקראתי בעיתונים מה המנוול הזה
עשה לה, עזבתי את הלימודים באנגליה וחזרתי כדי לנקום בו. חשבתי
שאולי תעצרו אותו אם הוא יתוודה אבל קיוויתי שהוא יתאבד. החרא
הזה. היא אהבה אותו, אתם מאמינים? היא סיפרה לי בטלפון שהיא
אוהבת אותו והיא חושבת שהוא האחד. האחד," הוסיפה במרירות. "כן,
הוא היה האחד. האחד שהרג אותה."
כתפיה נשמטו. היא נראתה כאילו שכל האויר אזל מריאותיה. "לא
אכפת לי מה תעשו לי. לא אכפת לי כלום. את שלי עשיתי. חזרתי
בשביל זה והצלחתי."
האם זה היה חיוך שהתגנב על הצללים בפניה, תהה סמי ושלל זאת
מיד. ידעתי שאין רוחות, חשב בזמן שלקחו אותה לתא מעצר. רוחות
ושדים וכל השטויות האלה זה ענין לסיפורים ולסרטים. הוא הציץ
בשעון. עשר דקות אחרי אחת עשרה. אלוהים, מלמל וקינח את הזיעה
ממצחו.
"איפה יוסי?" שאל את לוין שהחליף אותו בעמדת היומנאי ונראה
ערני ונחוש למרות משקפיו עבות המסגרת. סמי חשב להעיר לו שיש
עדשות מגע והחליט לשתוק. אני לא אבא של כולם, לעזאזל, אני לא
יכול לדאוג לכל העולם. זבש"ם - ילב"ם. זו בעיה שלהם, נהג לשנן
לעצמו מדי פעם, יש לי בעיות משלי.
"יוסי?" תהה לוין והניח את הספר שקרא בצד. "איזה? כהן או
פדידה?"
"פדידה," ענה סמי בעייפות. "מישהו צריך להזעיק את מז"פ שיבואו
לבדוק מה עם הבחור שלנו. ואחרי זה צריך לנקות את המקום."
"אין בעיה, בוס. אתה יכול לסמוך עלי."
בטח, חשב סמי. לא הייתי סומך עליך אפילו בתור... אה, לעזאזל עם
הגישה הזאת. כנראה שהבחור צודק. העייפות והזעזוע הגיעו אלי.
פקד דנינו העביר יד על פניו, מותח את הלחי ואת העין השמאלית
שהתחילה לצרוב כאילו זרו לתוכה חול.
"למה שלא תלך הביתה ותשאיר לנו את הניקיון פה, אה?" הציע לוין.
כן, זה היה רעיון טוב. בכל מקרה הוא עוד יצטרך לשבת ולמלא דו"ח
על מה שקרה בתא החקירה ולמה השאיר את העצור שלו בלי השגחה. זה
היה רע. אפילו אלי לא יאהב את זה, זה בטוח. הוא ניגש לטלפון,
להתקשר אל שרה כשחשב שיוכל למלא את כל הפרטים מחר. אחרי הכל,
האיש מת ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת. נכון?
הוא נזכר במה שאמר קודם לרוני יצחקי על דבריו של שרלוק הולמס.
אם תפחית את כל מה שאינו הגיוני מה שישאר לך, אפילו הוא בלתי
אפשרי, הוא הפתרון. אבל כנראה שגם המזדין הבריטי טעה, לא? הרי
האמונה בבלתי אפשרי היא הקיר המפריד בין המדען הסקפטי לבין
המאמין.
הוא יצא אל הרוח הקרירה והצורבת של לילה ירושלמי נעים, מאזין
לרשרוש ענפיה של הערבה הבוכיה בכניסה לתחנה בחיוך. עיניו סקרו
את השלולית הקטנה שיצרו הטיפות שטפטפו מצינור הניקוז של המזגן.
כן, סלק את הבלתי אפשרי ורק ההגיוני ישאר, אלא אם כן... במקום
להמשיך את המחשבה הוא נשם עמוק, ממלא את ריאותיו באוויר. אח,
כמה שאני אוהב את העיר הזאת, מלמל. בצעדים מאוששים ניגש אל
הניידת שלו והוציא את המפתחות מכיסו.
שום דבר לא ישנה את העובדה שרוני יצחקי מת, אלא אם כן... הרהר
כשהתניע. שוב סילק את המחשבה ממוחו ועלה על דרך עזה הכביש
המוליך לביתו. ובכל זאת, עיניו שוטטו על המדרכות, תרות אחר
טרמפיסטים מקריים.
סוף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.