הביאו את אנשי העיירה.
קיראו לנכבדים, לקבצנים
כי הגיעה עת למסור עצמי
למדקרות צחוק ההמון.

פזרו עיגול לבן סביב,
אבק קוסמי או אפר קמח,
סופה שתלכוד את השד
בצאתו מסבך עורקיי המעונים.

הכניסו אצבעות נפתלות ללועי.
אין צורך לכסות על אוזני הילדים,
הרי גרוני כבר יבש,
ניחר מזעקות שהיכו בענבלי.

אני מוכנה, הביאו את החבל.
כפתו את פרקיי אל הקרש,
את רגליי העייפות
הצמידו אל האדמה הנפערת תחתיי.

רחמו על מוחי הקודח,
על ליבי הלחוץ בקרביי.
השתיקו את נהמת עורי הכמה
לחשו: "דיבוק צא!"