ארזתי את הדברים ונסעתי לעיר המקלט שלי- לטבריה.
אני לא מכירה שם אף אחד, שום כלום. אני רק יודעת שאם נוסעים
אחרי צמח דרומה מגיעים לדגניה ואחרי דגניה יש מקום שנקרא
הירדנית ושם יש קיאקים.
עם כזה מידע, שלוש חולצות קצרות, אחת ארוכה, מכנס אחד, שלוש
זוגות תחתונים בקבוק מים ושבעים שקל נסעתי לטבריה.
לכולם צריכה להיות עיר מקלט. את שלי אני דמיינתי כמו העיר של
גן עדן. צמחיה, מים, אנשים טובים ומכניסי אורחים. ראיתי איך
אני יושבת בכיכר העיר ומיד מגיעה איזו אישה נחמדה שמציעה לי
מיטה רכה וארוחת ערב חמה. ושאחר כך אני אמצא לי עבודה שאני
אוהבת לעשות, בטח לצייר את הכינרת ממצפה אילות, ואז אני ארוויח
המון כסף ואני אגור על הים וכשירד גשם אני אקנה לעצמי דירה
נחמדה, חדר וחצי לא צריך יותר מזה, שמשקיפה על הכינרת ואז אני
אוכל לצייר את הכינרת גם מהבית.
יושבת שם ליד חוף צמח, נזכרת פעם בטיול שנתי שהיה לגליל התחתון
המזרחי.
איך שנאתי את בית ספר.
שום מכונית לא עוברת ואני בודקת שוב את התאריך- לא זה לא יום
כיפור. שמה לב שגם אנשים אין ברחוב, ת'אמת קצת נבהלת אז הולכת
למקום קצת מרוחק מהכביש הראשי. בסוכת המציל התמקמתי בינתיים.
איך חוף צמח נטוש? תהרגו אותי ואני לא אבין. ירד הלילה ואין
בסוכה אור. נשכבתי על הרצפה מכוסה בשמיכת צמר אפורה ומסריחה
מריח של ים, זיעה, חול, בירה וריח חזק של הפרשה גופנית מסוימת
שגברים מפרישים אחרי הנאה מסוימת. אבל היה קר אז סותמים את
האף.
התסכלתי על התקרה ואחר כך על הקירות, הבחורות העירומות שדוחפות
לעצמן ידים לתחתונים באמת מגרות מישהו? אני יכולה להתערב עכשיו
בערך עם כולם שהן רוסיות שהועפו מבית הספר לרפואה. בחוץ היה
שקט וכנראה שגם היה ממשיך להיות ככה, אבל אז הסתכלתי דרך החלון
וראיתי זוג עיניים גדולות מסתכלות עליי. שמתי צרחה רצינית,
שהיתה משולבת בפחד, גועל, אימה ויאוש. העיניים לא זזו משם.
עדיין מסתכלות עליי כאילו לא קרה כלום, כאילו לא צרחתי, כאילו
לא בכיתי, כאילו לא נבהלתי. התחלתי לחפש במגירות אולי שם יהיה
פנס, זה לא הגיוני מקום שבו לא יהיה משהו בסיגנון. הארתי
לעיניים והן התכווצו קצת ואז מייד נעלמו.
פתאום חשבתי לעצמי, אולי היה עדיף שידעתי איפה העיניים? עכשיו
אני סתם לא יודעת איפה העיניים השחורות, אולי הן על הגג, אולי
הן מתחת לריצפה, אולי הן מתחת לחלון, אולי הן עם גרזן עומדות
לפרוץ את הדלת ולהרוג אותי... אולי... הפסקתי לחשוב והתחלתי
לשיר, מנסה להיזכר בכל המילים של השיר של מיכה שיטרית, טבריה.
הדלת נפתחה והעינים נכנסו פנימה. מחובר אליהן גוף חסון של איש
שנראה בן שלושים. לא יכלתי לצרוח כי נבהלתי. היה לו ביד ג'ק של
אוטו ואני לא יודעת למה הוא מסוגל.
"את יודעת להחליף גלגל באוטו?" השפתיים של העיניים פנו אליי.
"אה... בה.... ג'... ר... ררר... חח..." חירחרתי.
"זה בעברית ל- אתה כרגע הבהלת אותי חשבתי שאני לבד ועוד אתה
רוצה שאני אדע להחליף גלגל? בהמה. אם אתה מתקרב אני משתינה
מפחד!"
צחקתי. הוא הצחיק אותי.
"את לא צריכה לפחד. קוראים לי עופר. פעם אמרו לי שטבריה זו עיר
תיירות ועכשיו אני רואה שזו סתם עיר נטושה אז אני רוצה לחזור
הביתה ויש לי פנצ'ר. תוכלי לעזור לי בבקשה? רק להחליף גלגל.
ואם תהיי אדיבה אז אני גם אקפיץ אותך הביתה מהחור הנוראי
הזה."
"זו עיר המקלט שלי...." אמרתי לו בלחש.
"זה קורה..." הוא ענה בחיוך והקפיץ אותי הביתה.