כשהייתי קטן הייתה לי אובססיה עם אלוהים. מהרגע שהכרתי אותו
נמשכתי אליו נורא, הייתי ילד קטן אז, שמונה או תשע, ילדים
קטנים לא אמורים להמשך נורא לאלוהים, אבל אני נמשכתי.
הכרתי אותו באחד מהימים הנוראים של תחילת השנה, את הדרך מרחבת
בית הספר לפינה שלי שמאחורי הגדר הכרתי כבר בעל פה, שנה שלמה
ישבתי שם כל הפסקה, כל ההפסקה, אכלתי שם את הסנדביץ' שאמא
הכינה, הסתכלתי מרחוק על הבנים שמשחקים כדורגל ברחבה, ועל
הבנות שמסתכלות על הבנים שמשחקים כדורגל ברחבה, כמו מתוך
מאורה, משהו הפריד ביננו, משהו רחב ועוטף ובכל זאת שקוף ודק,
זה לא שהייתי מהילדים שמתעללים בהם או צוחקים עליהם, הייתי
מהילדים שמתעלמים מהם, זה גם סוג של ילדים.
בכל מקרה זה היה לגמרי עוד יום, ולגמרי עוד הפסקה, רק שהפעם
כשהגעתי לפינה שלי הוא היה שם, יושב על הזרדים, עושה כאילה הם
ים ומהעלים הוא עשה סירה, ישר התאהבתי בו, אני זוכר את הרגע
הזה כאילו הוא היה אתמול, היה משהו שמימי בעיניים שלו, בדרך
שבה הוא הזיז את העלים ממקום למקום, בדרך שבה הוא הניח זרד אחר
זרד במקומו, שגרם לך פשוט לעצור במקום ולהשתאות, כאילו הקיפה
אותו הילה קסומה של אור בתולי וטהור שהפרידה בינו לבין הזוהמה
שבחוץ, אני לא יודע אם הבחין בצעדי ובחר להמשיך בשלו, או שפשוט
חיכה שאתקרב, אך פתאום הוא קם ממקומו, הסתכל עליי במבט של
אנשים שמכירים ואמר "שלום". אלוהים אומר לך שלום מה לא תענה
בחזרה? ואני שתקתי. היה לו קול עבה ושפתיים דקות, עור מחוספס
מעט אך מבט עדין וחודר והוא הסתכל עליי, הרגשתי כמו הבית של
דודה שלי בקיבוץ, דלתות פתוחות וחלונות בלי תריסים, והא נכנס
ויוצא, עובר בכל החדרים מבלי להוציא מילה, הוא היה גבוה ממני
בהרבה, ממש כמו המבוגרים, ולא ידעתי ממש איך לקבל אותו, את
אלוהים, אז בהתחלה פשוט המשכתי לעשות את מה שתמיד עשיתי כשהוא
לא היה, פשוט ישבתי שם, אכלתי את הסנדביץ', הסתכלתי אל עבר
הרחבה, כתבתי בחול ופיסלתי בזרדים, והוא, הוא היה עושה אותו
דבר פחות או יותר, רק במין שקט כזה שעשה את כל ההבדל.
מיום ליום מצאתי את עצמי בוהה בו יותר ויותר, מחפש את הדבר
שהפריד אותו מכל השאר, מחפש את המקום להתחבר, תמיד הרגשתי כמו
חתיכה כזאת מוזרה של פאזל שיצאה לא טוב מהמפעל, והיה לי ברור
שאני וכל שאר הילדים פשוט לא יצאנו מאותה קופסא, שלא פירקו
אותנו מאותה תמונה, ואיתו, הרגשתי כאילו המקום שלי שם לידו,
שביחד סוף סוף אני אוכל לגלות מה הציור שהדפיסו לי על
העטיפה.
את הסנדביץ' שהיה לי באותו יום חילקתי לשניים בחתך עדין, את
החלק היותר גדול נתתי לו, הוא אמר תודה ושהוא לא רעב ואני
הרגשתי כל כך אידיוט, הרי ברור שאלוהים לא צריך לאכול.. לאט
לאט התקרבנו, התחלתי לספר לו על מה שאנחנו לומדים בבית ספר
והוא סיפר לי על איך זה להיות אלוהים, הוא שיתף אותי בסודות
של ילדים ושל שכנים ובכל מיני דברים שעוברים למורים שלי בראש,
דברים שילדים אפילו לא חולמים. הוא היה משחק איתי משחקים
שהמציא במיוחד בשביל שנינו, משחקים של מבוגרים אמיתיים, אבל מה
שהכי אהבתי אצלו, זה את הניסים שהוא היה עושה, לא כאלה מפחידים
כמו שהוא עושה כדי להרשים, ניסים לאנשים שהוא אוהב, ניסים
מיוחדים, פעם הוא הפך את ים הזרדים למים אמיתיים שסחפו את
ספינת העלים שלנו למקומות אחרים, ופעם הוא עשה לי מזרד אווירון
אמיתי עם זרד אחר בתוכו שהפך לטייס, ופעם, פעם אפילו הוא עשה
לי את כל הרחוב שלי מכמה עלים יבשים, ואותי הוא עשה מנמלה, ממש
דומה לי אבל ממש לא אני.
להפסקות שהעברנו ביחד הייתי מחכה כל היום, ואני הרגשתי כמו שלא
הרגשתי מעולם, הרגשתי שווה, עשינו הכל כמו מבוגרים והיה לי הכי
כיף בעולם. פעם אחת, כמה שניות לפני שצלצל הפעמון של סוף
ההפסקה ורגע לפני ההתנתקות הבלתי נמנעת הוא לחש לי באוזן " אתה
יכול לקרוא לי אלי" ואני, כמעט שנחנקתי מרוב גאווה.
.
יום אחד אחרי הבית ספר, כשעזרתי לאמא עם הכביסה, היא אמרה שהיא
שמה לב שאני נורא שמח ללכת לבית ספר בזמן האחרון ושאלה אותי אם
קרה משהו ואני, שכל כך רציתי כבר לספר למישהו על האלוהים שלי
ועל איך שהוא הפך לי ככה את החיים סיפרתי לה הכל.
למחרת בבוקר אמא באה איתי לבית ספר וביחד נכנסנו ליועצת, אמא
ביקשה שאני אספר ליועצת את כל מה שסיפרתי לה אתמול, אז סיפרתי,
העיניים של היועצת נפתחו יותר ויותר ככל שהמשכתי לספר לה עליו
שכבר חשבתי שעוד מעט היא תבלע אותי איתם לאט לאט, כמו שראיתי
את נחשי הקוברה עושים בטלויזיה, אבל לא הטלויזיה של פה,
הטלויזיה של אפריקה, אחר כך הלכנו ביחד, אני אמא והיועצת למקום
שלנו, הפינה שמאחורי הגדר, וחיכינו לו, כשהוא בא, שקט ומדהים
כתמיד, צעקתי לו אלי וניסיתי לרוץ אליו כדי לתת לו חיבוק אבל
אמא החזיקה אותי חזק, פתאום שמתי לב לניידת שעמדה בכביש שמסביב
לבית ספר ולשוטרים שקפצו עליו מכל הכיוונים, אמא צעקה לו
"סוטה" ואני, אני רק בכיתי כמו מטומטם ואמרתי לאמא שתפסיק לקלל
אותו, ולאלי צעקתי שאני מצטער.
לקחו אותו משם בניידת ואותי לקחו לכל מיני אנשים שמומחים
לפגישות כאלה של ילדים עם אלוהים וביקשו ממני לדבר על זה ולספר
את זה ולהוציא את הכל החוצה, ואני בכיתי הרבה והסתכלתי להם
בעיניים שהיו רחוקות וכבויות ולא דומות בכלל לעיניים שלו
והרגשתי כל כך לבד.. אז הם אמרו שאני בטראומה ושזה נורא שיש
אנשים כאלה עם משיכה לילדים קטנים ושצריך לטפל בהם בתרופות,
והעבירו אותי עיר והעבירו אותי בית ספר והעבירו אותי כיתות,
ואני דיברתי איתו בלילות כי ידעתי שהוא שומע הכל, חיפשתי אותו
בכל מיני מקומות, כי ידעתי שהוא בכל, אבל לא ראיתי אותו מאז,
ולא הרגשתי אותו גם כן, למרות שדמיינתי הרבה פעמים שכן.
כשהייתי קטן הייתי לי אובססיה עם אלוהים.
אני עכשיו בדיוק בדרך לבית הספר, עשרים שנה אחר כך אבל גם פה
יש לי פינה, שקטה כזאת ומוצלת מאחורי בניין הפיס שמשותף לכל
השכונה, עוד כמה דקות אני אפגוש את המלאך שלי, קוראים לו רפאל
אבל אני קורא לו רפי.
כשהייתי קטן הייתי לי אובססיה עם אלוהים, נראה לי שיש לי
אובססיה עם מלאכים גם כן. |