[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
כמו ענבל גבריאלי

מהומה בבית ברדוגו.  הילדה חוזרת הביתה מבית הספר בטריקת דלת
וננעלת בחדרה.  שיערה אסוף בשתי קוקיות.  לגופה חצאית אדומה עם
משבצות שחורות וחולצת בטן כהה, שמבעד לחלקה התחתון מבצבצת בטן
עגלגלה ושזופה, עם פירסינג בפופיק.  
תיק הג'ינס שלה נזרק על הרצפה בחבטה אדירה.  היא משתרעת כעת על
מיטת הקינג-סייז שאבא הביא לה זה מכבר.  ידיה נפרשות לצדדים,
ראשה נטמן בכרית.  היא נשכבת ומתייפחת, אפילו לא מורידה
נעליים.  רק המחשבה על תזוזה נוספת גורמת לה בחילה.  היא רוצה
להפוך כעת לגוש-אדם קטן, בלי שאף אחד ירגיש בחסרונה.  והדמעות
זולגות מעצמן.

אבא רחמים בא בריצה אחרי בתו הסוערת, אך הדלת ממאנת להפתח.
שומר ראשו מציע לפרוץ אותה, אבל האב לא חושב שזה רעיון טוב.  
 "תירגע, איציק", הוא מהסה את השומר ,"תן לה כמה דקות והיא
תהיה בסדר."
אבל השעות נוקפות והבת הצעירה עדיין מסתגרת בחדרה.  מבעד
למערכת המולטי-סטריאו בחדרה מתנגנים שירי רוק כבד, עם דיסטורשן
של גיטרות שמסוגל להוריד שכונה שלמה.  הווליום בשיאו, והבית
רועד יחד איתו.  איציק כבר מתכנן איך לפרוץ עם מוטי ודודו את
החדר ולכפות את הסוררת הקטנה.  פספוסה כזו קטנה, כולה בת
שבע-עשרה, וכבר עושה רעש של שבעים אנשים לפחות.
 "אתה יודע מה היו עושים אצלנו במעשיהו למי שהיה מרגיז
ת'חבר'ה ככה?", מתעניין איציק אצל האב.  
אבל אבא ישב רק בחרמון, אז הוא לא ממש יודע על מה מדובר.
ובכלל, בתקופתו אף אחד לא פתח עליו לא פה ולא חצי פה.  הייתה
לו כנופייה שלמה שם בפנים, שדאגה להעלים כל מי שרק העלה את
חמתו.  מדהים איך אסירים שיושבים על פשעי צווארון לבן תמיד
יודעים לתת שוחד לאנשים הנכונים.

כל התחינות של האבא בפני בתו לפתוח את הדלת לא מועילות.  האישה
עכשיו חוזרת ממכון היופי, עמוסת שקיות עם שמנים ורולים לשיער.
היום השיער שלה אדום, למרות שהיא כבר החליפה צבע פעמיים השבוע.
אבל אבא לא מקטר.  את האוכל היא מכינה גם מכינה.  היא גם
דואגת לשמור בשבילו על קשר עם כל חברי המפלגה, ולהזמין אותם
לכל האירועים שהוא מקיים.  הנה, רק שבועיים קודם ארגן חפלה
גדולה לכבוד המימונה, והנשמה זכרה לצלצל להזמין את כולם, ולא
הזניחה אפילו חבר מרכז אחד.  אפילו את מיימון מירוחם הזמינה,
ודאגה לו להסעה הלוך-חזור אישית על חשבון הברון.  רק הייתה
צריכה לזכור לחייב על העלויות את חשבון הדולארים שאבא החזיק
בשוודיה.  לא משהו רציני, רק כמה מיליונים שכמה ח"כים שמו בצד
בשבילו כדי שיוכל להביא להם אנשים שיצביעו ביום של הפריימריס.
אבל בשביל שאר חברי המרכז זה מספיק גם מספיק הכסף הזה.  האישה
של אבא, כפארה עליה, תמיד יודעת לפנק אותם כשצריך (והיא גם
מכינה אחלה של מגד'רה, ממש מכל הלב).    

איציק נזכר פתאום במשהו ולוחש כמה מילים לאוזן של אבא.  אבא
משלח אותו מעליו בתנועת יד מנפנפת, וחוזר להתחנן בפני הבת
להנמיך את המוסיקה ולפתוח כבר את הדלת, או שלפחות תשים את
שלומי סרנגה במקום את הזבל הזה שהיא שומעת.  איציק עדיין לא
מבין (או שהוא לא רוצה להבין) וחוזר לחיקה החמים של האוזן של
אבא.
 "אמרתי לך שהיא כבר יודעת עליה!", צועק אב המשפחה המעוצבן.
האישה נכנסת עכשיו לחדר השינה בשביל להניח שם את הדברים שקנתה
במכון.  במיטה הכפולה שוכבת בינתיים אבישג, פשוקת רגליים
וערומה כביום היוולדה.  כשנכנסת האישה לחדר, היא מתעוררת פתאום
לחיים, מתיישרת מעט על המיטה ושולחת לעברה מבט מלא רחמים.
 "הוא שוב פעם שכח לשלם לך?", היא שואלת את אבישג (ומתכוונת,
כמובן, לאב).
הארנק נשלף מתיק העור, ולאחר חיטוט מוציאה ממנו האישה כמה
שטרות של מאה שקלים.
 "כמה זמן?", היא שואלת אותה.
 "שעתיים", עונה אבישג ביובש.
האישה משחררת קריאת פליאה ומחייכת.  איתה הוא לא מחזיק אפילו
עשר דקות.  היא רושמת לאבישג צ'ק על סך שש מאות שקלים, נותנת
לה איזה בגד ומשלחת אותה לדרכה.  עכשיו רק צריך להזעיק את
מטילדה מנווה שאנן שתנקה בשבילה את הסדינים שוב פעם, והכול
ישוב לקדמותו.

הילדה פותחת את הדלת לאבא.  היא מנמיכה את עוצמת הקול מהמערכת,
אבל לא סוגרת אותה לגמרי, משאירה לעצמה פתח מילוט למקרה שהשיחה
תישא אופי שלא ימצא חן בעיניה.  אבא נכנס לחדר.
 "אז במה נכשלת הפעם?", הוא שואל.
הוא משתדל להראות מחוספס ורגוע, אבל עמוק בפנים הלב שלו שותת.
מה לא ניסה בשביל הילדה שלו?  שילם למורים שיעבירו אותה
מבחנים, סימן כל מורה פרטי שלא הניב תוצאות חיוביות, חדר
למחשבי בית-הספר ושינה את תוצאות תעודת השליש; אבל כל מה שהוא
לא עושה וכמה שהוא לא מנסה, עדיין הילדה מביאה הביתה רק נכשלים
ושישיות.  

הילדה מישירה מבט לעיניים של אביה.  היא יודעת שהוא אוהב כשהיא
עושה את זה.  פעם, כשהיו בקזינו של הדוד פנחס, היא הישירה ככה
מבטים לעבר הדילר והוא כל כך התבלבל עד שהיא זכתה בכל הקופה.
האמת, בכל מקרה היא הייתה זוכה כי זה מה שפנחס קבע, אבל רצה
הגורל וגם בלי התערבותו היא הצליחה להשיג את מבוקשה.  וכמה
שאבא היה גאה בה באותו רגע.  הבת שלו, בשר מבשרו, ממשיכה את
המסורת ומצליחה למשוך אליה אש ומבטים בכל מקום אליו היא פונה.
 "יום אחד היא עוד תגיע רחוק", הוא לחש אז לאוזניים של הדילר
המהופנט.
בינתיים הכי רחוק שהגיעה זה שמונים בעבודה על חינוך מיני
שהגישה בחטיבה.  והעיניים שלה ממשיכות לבכות.  טיפות מלוחות
נופלות על לחיי הבובה שלה, ומלחלחות את האישונים החומים
והגדולים שירשה מהאישה.  
 "אזרחות", אומרת הנערה בפסקנות ,"נכשלתי באזרחות."
אבא מתעצבן.  אימפריה שלמה היא תירש ממנו יום אחד, הילדה הזאת,
והיא נכשלת לו באזרחות!  באיזו זכות?!  הוא מייד מרים טלפון
לחבר אחד, שעובד כשסמנכ"ל משרד החינוך, שמעביר אותו ישירות
לנייד של המנכ"לית.
 "מה זאת אומרת אי אפשר לבטל את המקצוע אזרחות מרשימת מקצועות
החובה לבגרות???", הוא נובח על המכובדת בסלולרי ,"אז רק באזור
המרכז, אם ככה...  בחיאת, זאת היורשת של רחמים ברדוגו פה, לכל
הרוחות!"
את המנכ"לית זה לא כל כך מעניין.  לא נורא.  מחר בבוקר היא
תוחלף, ומישהו ידאג לדרוס את החתול שלה.  

עוברים כמה ימים, והמוני אנשים מתאספים באזור הבית של שר
החינוך, כמה וילות במורד הרחוב של ברדוגו.  איציק יודע לספר
שזה המון זועם, ושיש להם שלטים נגד הורדת מקצוע האזרחות מתכנית
הבגרות.  אבל את הילדה זה לא מרגיע, אלא רק מקומם.  היא צועקת
על האב שהוא לא יודע מה הוא עושה, ושהוא סתם השתמש בקשרים שלו
כדי להזיק לאנשים במקום לעשות עם זה משהו טוב.  אבל אבא רחמים
לא יודע על מה היא מקשקשת.  וכי לא עשה לה טוב כשדאג לחילופי
גברא בצמרת משרד החינוך?  עכשיו פתאום היא רוצה שהוא יחזיר את
זה למה שהיה קודם, ולא אכפת לה אם תקבל עוד פעם עשרים נקודות
במבחן (וגם זה רק בגלל שרשמה את השם שלה כמו שצריך).  איציק
מתעצבן ומציע לעשות לילדה סיכול ממוקד.
 "הבחורה הזאת גורמת נזק לעצמה ולכל מי שהולך איתה", מלחשש
דברי ארס לאוזנו של האב ,"היא לא סגורה על עצמה בגרוש, ורק
משגעת אותך עוד יותר."
הילדה פורצת פתאום בהתקף של עצבים וזועקת לשמיים כמה קשה ורע
לה, ואיך שהיא הייתה רוצה שכולם פשוט ימותו וזהו.  בכל מקרה אף
אחד לא מבין אותה.
 "אבל את מי את רוצה להרוג בדיוק?", מתעניין לפתע האבא ,"את
הרי יודעת שאני לא יכול לחסל ממש את כ-ו-ל-ם..."
 "טוב...  אז רק את המורה שלי לאזרחות", הילדה מתפשרת, ומושכת
באף.
למחרת מופיעה כותרת אדומה בעיתונים.  עכשיו כל המדינה יודעת
איך נראית חיה פרישמן אחרי שחוותה תאונה לא מוצלחת כשנפל עליה
באופן תמוה עמוד תאורה באמצע הרחוב.  ברדוגו מכחיש כל קשר,
כמובן.  אבל מצד שני, אף אחד גם לא כל כך שאל אותו.  ככה זה
בחיים.  טבעו של עולם.

עוברת עוד תקופה והאישה מארחת חברי מרכז בבית לכוס קפה ותה.
הדוד פנחס מגיע לביקור ואחת מחברות המרכז מתחילה להחוות לעברו
מבטים מלאי זימה סביב שולחן האוכל.  הילדה כבר במצברוח יותר
טוב, תודה ששאלתם.  המורה החדש לאזרחות מעולה, וברדוגו כבר דאג
לו לבית חדש וטיול לחו"ל על חשבונו.  הילדה אוטוטו מסיימת
שביעית, ונראה ששוב תוציא בסוף שנה תעודה שכולה מאיות.  פנחס
מספר בסלון כמה חברים פקד השבוע למפלגה וכמה מתוכם ייבחרו
למרכז ואולי אף לכנסת.  הייתה לו ישיבה על זה בקזינו בדיוק
אתמול בלילה.
חברת המרכז ההורמונלית מתעניינת במיוחד כשהוא מספר על החוק
להסדרת התשלומים הלא-חוקיים שהוא מתכוון להעביר באמצעות אנשיו.
היא רוצה להיות חברת כנסת, ושואלת אותו אם הוא יכול לעזור גם
לה איכשהו.  פנחס כבר מתורגל בעניין ומציע שהשניים ינסחו הצעת
חוק פרטית בנושא בחדר צדדי.  לא עוברות עשר שניות והם כבר
נעלמים יחדיו, ושקט משתורר בחדר, מבלי שאף אחד ישאל ולו שאילתה
אחת בנושא.

הילדה מחבקת את אבא.  הם יושבים זה לצד זו במרפסת בערב של
תחילת הקיץ ומסתכלים ביחד בכוכבים שבשמיים.  הפלאפון שלו רוטט
עכשיו ועל הצג מופיע שם של שר בכיר.  ברדוגו מחליט לא לענות,
ונותן לאלקטרונית להקליט הודעה במקום.  דניאל, עוזרו הצמוד
לענייני אסתטיקה וניקיון ומהגר טרי מפפואה ניו גיני, יושב על
שפת המרפסת עם איציק ומשחק איתו בקלפים מסומנים בינתיים.
איציק זוכה שוב ושוב, ודניאל מתעצבן ומקלל אותו בשפת הסתרים של
שבט הביסליבמבה.  הילדה, לעומת זאת, מסיתה את עיניה לרגע מפלאי
הבריאה ונועצת מבט מלא גאווה באביה.
 "את יודעת...", אומר אבא ברדוגו, מהורהר במקצת ,"לא תמיד אני
אהיה פה בשביל להגן עלייך מכל הדברים הרעים שבעולם.  יום אחד
אני אלך לעולמי ואשב שם בשמיים, יחד עם הקדוש ברוך הוא."
תוך כדי דיבור, הוא מצביע על קבוצת כוכבים היושבת בדיוק מעל
שביל החלב.
 "אני יודעת", אומרת הילדה בקול מתפנק, ומשעינה את ראשה על
כתפיו החסונות של אבא, ידיה מלופפות סביב גופו ,"אבל בינתיים
אני שמחה שאתה פה איתי, עד שאני אחליט מה אני רוצה מעצמי.  אני
אפילו אתחיל להקשיב שלומי סרנדה, אם אתה ממש מתעקש."
ניכר כי יש בליבה המון הוקרה לאביה, שלימד אותה שיעור חשוב
באזרחות.
 "שלומי סרנגה, עיניים שלי", מתקן אותה ההורה ,"קוראים לו
שלומי סרנגה".
 "מה שתגיד", היא מפהקת ,"רק תבטיח שמה שלא יקרה, לא תשאיר
אותי עם איציק.  תעשה שהוא ייעלם או משהו, אני ממש לא סובלת
אותו."
רחמים ברדוגו מהנהן וצוחק.

הכוכבים בשמיים זוהרים עכשיו באלף גוונים של צהוב ולבן.  הם
מסודרים בקבוצות מגוונות ושונות, כשלכל אחת מהן צורה ועיצוב
המקורי משלה.  
 "יום אחד", שב ומבטיח האב ,"הכוכבים האלו ירכיבו את שמך לאור
הירח".
הוא רק שוכח שלהוא שם למעלה קצת קשה לתת כסף מהצד.
 "אבא", קולה הרך מתנגן עם הרוח השרבית ,"אתה לא כועס שלא
תמיד אני מבינה את העזרה שאתה מנסה לתת לי?"
 "זה בסדר, נשמה", משקיט אותה האב ,"הרעילו אותך בבית-ספר עם
כל הדיבורים האלו על דמוקרטיה וסובלנות כלפי הזולת.  זוכרת מה
אבא לימד אותך על זה?"
 "שעם כסף אפשר לקנות גם את אמא של יוסי שריד?", הילדה
מחייכת.
האבא טופח לה על השכם.
 "יהיה בסדר...", הוא ספק אומר ספק לוחש ,"מה שלא יקרה, העתיד
שלך מובטח במדינה הזו.  זאת התכנית - שנה הבאה את תסיימי,
כמבן, בית-ספר בהצטיינות, בצבא תהיי עורכת בגלי-צה"ל ועד גיל
עשרים ושמונה תשלימי גם תואר במשפטים."
 "כן, אבל מה אני אעשה אחר כך?", מתעניינת הקטנה, לא מסתפקת
בתכנית העשור שאביה שריין עבורה.
 "לא יודע", מושך ברדוגו בכתפיו "מה את רוצה לעשות?"

היא עוצרת לרגע לחשוב, סוקרת בעיניה את הכוכבים.  תוך כדי כך,
היא מלטפת לעצמה את הקוקיות הארוכות וחושבת ארוכות על שאלתו של
אבא.  אף אחד לא שאל אותה אף פעם מה היא בעצם רוצה לעשות עם
חייה; היא פשוט כבר התרגלה לשבת בצד ולתת לדברים לקרות מעצמם.
משך שנים לימדו אותה לקבל כל אמת, ובייחוד כפי שמציג אותה אביה
בדרך שלו.  עכשיו משיצרה בו תלות שכזו, היא כבר לא יודעת מה
היא רוצה מעצמה בעצמה.  הוא רוצה שתהיה עורכת בגלי-צה"ל?
שיהיה.  עורכת דין?  שטויות במיץ.  ממילא היא לא תצטרך ללמוד
בשביל התואר, שתקבל ישירות מאוניברסיטת לטביה בארץ.
 "מה לגבי הכנסת?", היא שואלת פתאום, חושבת על כל החברים
המצחיקים והלחוצים האלו שאבא ופנחס תמיד מביאים הביתה ,"אולי
אני אהיה חברת כנסת?"
אבא ברדוגו נדלק.
 "ווי...  זה דווקא יכול להיות מגניב להעביר כל מיני הצעות
חוק וכאלה", היא ממשיכה, "נעשה שיהיה רישיון מגיל שלוש-עשרה
ונוציא להורג את כל המורים למתמטיקה ואזרחות!"
 "יפה מאוד!", אומר רחמים בחיוך גלוי וסיפוק כפיים ,"רואים
שלמדת מאבא שלך מה זו דמוקרטיה אמתית."  

בחדר סמוך מתבודדים כל הזמן הזה הדוד פנחס וחברת המרכז הנלהבת,
במה שנראה כמו משרד עסקים ישן של רחמים ברדוגו.  הוא משרבב
איברו בין רגליה בעודו מניח אותה באגרסיביות על שולחן העבודה,
כאילו הייתה הצעת חוק על שולחן הכנסת.  
 "אז בת כמה את, אמרנו?", הוא שואל אותה, גונח מעליה בלהט
כבוש.
 "שלושים", מצליחה למלמל אשת המפלגה אך בקושי, בין אנחה לאנחה
,"סטודנטית למדעי הדשא במכללת אינכזהמקום..."
העניינים מתחממים כאשר היא מתחילה להאנח בחוזקה, משמיעה קולות
רמים יותר מזיופיה של אבישג והדיסטורשן של הגיטרות של הילדה גם
יחד.  מעט בהלם בעצמו, מנסה פנחס לקרוא אותה לסדר לפני שהיא
תפרק לו את כל הקואליציה.  חברת המרכז רק מגחכת לעצמה בסיפוק,
ומגיעה לפורקנה בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית.  ניכר שהיא שקדה
על החומר בבית, והשתתפה בהצבעות ודיונים דומים בעבר.  לפני
שהוא מתפוצץ בעצמו בתוך גופה, הוא מתנשף ומבטיח לה בהן צדקו
שמחר הוא יעשה בשבילה כמה טלפונים, ושהיא עוד תהיה חברת כנסת.
בדיוק כמו ענבל גבריאלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בחופים יש מי
שפכים וזיהומים
בממשלה יש קרע
וויכוחים
בשטחים יש
פיצוצים
והרוגים
העולם די שונא
את היהודים
ובקיצור המצב על
הפנים
אבל הכי גרוע זה
שרב חובל מוטס
כותב פה סולגנים
לא מצחיקים


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 7:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה