זה קרה, לא לפני הרבה זמן, היום ההוא חרוט בזכרוני כאילו והיה
רק אתמול.
השעה הייתה שעת ערב באצטדיון. אני לא ציפיתי להפתעות והיה זה
ערב שגרתי ליגמרי עבורי ככל ערב של הופעה שבו אני מגיע, מבצע
את המוטל עליי כרקדן ולאחר מכן חוזר לביתי או ממשיך בעיסוקי
היומיומיים.  
כהרגלי כל שנה לפני הופעה באצטדיון זה הייתי עסוק בהכנות
ובהתארגנות להופעה,  אך לפתע מבין קבוצה של רקדנים היא הופיעה,
היא הייתה כהת שיער עם פסים בהירים, לבושה כבר לתחילת ההופעה,
הליכתה ומראיה שבו את מבטי.
היא חלפה על פניי באותה מהירות של משב רוח ביום שרבי,  הביטה
בעיניי, חייכה והמשיכה לדרכה, בשבילי היה זה כמו סרט שבו
הבחורה היפה נכנסת בהילוך איטי לתוך הבית בו מתקיימת המסיבה.
באותו הרגע משהו ניצת בי ואני קפאתי במקומי מבלי כל יכולת
להזיז שריר בגופי, למעט החיוך הטיפשי שלאט לאט תפס את מקומו על
פניי.
אני לא מסוגל להסביר איך ולמה, אך באותו הרגע אני ידעתי שהיא
"האחת", הבחורה שלפעמים יורדות לטמיון שנים רבות של ניסיונות
למצוא אותה, התאהבתי בה.
עד שהצלחתי להרגיע במעט את הרגש שהשתולל בתוכי ולצאת מהקיפאון
בו הייתי שרויי מספר דקות כבר לא ראיתי אותה, אולם לאחר מספר
מבטים שהעפתי לצדדים הבחנתי בה עומדת ומדברת עם עוד כמה רקדנים
ורקדניות מלהקתה, לקח לי כמה רגעים להשתלט על החיוך הטיפשי
שסירב בתוקף לרדת לי מהפרצוף, לאזור אומץ, לגשת אל החבורה
ולהשתלב, עבר מעט מאוד זמן מהרגע שהצטרפתי לשיחה ועד הרגע
שנשארנו רק אני והיא מכל המעגל שהיה קודם.
המשכנו לדבר, למרות שכמה  שאני מנסה להזכר עכשיו על מה דיברנו
אני לא חושב שאני אי פעם אצליח, אני זוכר שעמדתי שם פשוט שקעתי
בעיניים הכל כך יפות שלה,
כנראה הדבר היחיד שהצלחתי לזכור מהשיחה הזאת זה את שמה,
אביטל, אביטל, אני שקעתי יותר ויותר בפנים שלה, בעינייים
שלה, אני לא יכול לומר כמה זמן נמשכה השיחה אבל היא נקטעה על
ידי הקריאה לגשת למקומות הריקוד שלנו, אז נפרדנו ב-באיי זריז
וכל אחד מאיתנו ניגש למקומו.
זאת הייתה אחת ההופעות, אם לא היחידה, שבהן הדברים האחרונים
שחשבתי עליהם היו הריקוד שלי, הצעדים שלי ואיך אני אראה, אני
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, באותו הערב כל מחשבותיי וכל
עולמי הצטמצמו והפכו לדמות שלה, של אביטל, בראש שלי, לאחר
ההופעה ניסיתי למצוא אותה אך בגלל כל ההמולה שהייתה באצטדיון
אני לא הצלחתי וחזרתי לביתי רק עם המחשבות עליה ועם המשאלה
לראות אותה שוב.
לאחר מספר ימים משאלתי התגשמה ופגשתי אותה בחזרה משותפת של שתי
הלהקות שלנו, לא יכולתי להפנות את מבטי למקום בו היא לא הייתה
אף לא לשנייה, שמתי לב שגם היא מביטה עליי הרבה מעבר ל-מבטינו
נפגשו במקרה, בסוף החזרה ניגשתי אליה ולאחר שיחה קצרה בינינו
היא ביקשה ממני ללוותה לביתה, אני בתור ג'נטלמן מסור ראיתי
הצעה זו כמשהו שלא ניתן בשום אופן לסרב לו (למרות שתוכניותי
לאחרי החזרה היו להשלים חלק ממספר רב של שעות שינה עלמנת לצאת
למשמרת במקום עבודתי באותו הלילה).
בדרך לביתה דיברנו על הא ו דא, החלפנו מספרי טלפונים, ונפרדנו
כל אחד לביתו.
לאחר מספר פגישות בינינו הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את חיי
בלעדיה וכמוכן הבנתי שמה שאני מרגיש זה הדדי ולא רק מצדי,
התוודתי בפניה, אמרתי לה שאני אוהב אותה, שאני רוצה שנהייה
ביחד, חיוך השתלט לי על הפנים ועיניי נצצו כיהלום כאשר תשובתה
הייתה כן.
עכשיו, כל פעם שאני רואה אותה, שומע אותה או חושב עליה אני
מתאהב בה יותר ויותר, פעם, לא מזמן שאלתי את עצמי: "האם יש או
יהיה גבול לאהבה שלי אליה?"
התשובה שלי הייתה בפירוש, לא!!