אני רוצה לספר לכם על אדם מיוחד, אפילו יותר ממיוחד.
אינני יודעת גם אם הוא אדם, או שמא הוא הכי קרוב לאדם ממה
שהכרתי עד היום היות והאנושיות תבועה בו חזק יותר מבכל אחד
מאיתנו.
פגשתי אותו ליילה אחד כשהלכתי ב"bond street" בלונדון. הוא
מילמל לו שירים בפינת הרחוב וכשחלפתי על פניו הוא קרא לי "היי
את!" -"אני?" קצת נבהלתי, "כן את, בואי רגע" הוא אמר והתחיל
להתקרב לעברי בעודי מהרהרת בצעדיי. "מה על ליבך נערה? את נראית
כמו אחת שלא תזיק לה שיחה טובה", הדבר עוד היה לי מוזר אך
הופתעתי לגלות כי אותו אדם קלע בול למצבי -"כדאי שאשתוק, באמת"
אמרתי, "שתיקה היא האויב הכי גדול שלנו" -"אולי (הירהרתי) אך
איני מוצאת לנכון לדבר עם זר על מה שבליבי". "איני זר" הוא
אמר, -"אינני מכירה אותך כלל - אתה זר!" עניתי. האיש גיחח
גיחוך של הבנה ואמר "אם כך איני רוצה להיות זר בחייך, מה אוכל
לעשות בעניין?, -"אני בטוחה ב..." -"הס!" הוא קטע אותי "בקצה
הרחוב ישנו מקום אחד, אינטימי, נוכל לשבת שם ולנהל שיחה
הגונה". עיניו היו מוכרות, היה בהן משהו הגון, ניצוץ ועומק, לא
יכולתי לסרב לו. התחלנו ללכת לאותו המקום, בדרכנו שאל הבחור
מהו השיר האהוב עליי ועוד לפני שאמרתי את שמו הוא החל למלמל
אותו.
הגענו לאותו המקום והתיישבנו בקצה הבר "מה תרצי להזמין
יקירתי?" -"לא אשתה אלכוהול כי אין זה זמן מתאים, קפה יהיה
טוב". -"קפה?!" הוא שאל בתמיהה "נפלת קורבן לקפאין יקירתי?"
הוא שאל ואני צחקתי "אני וקפה ידידים טובים, זה ידוע, למה שלא
נשב על מיץ לימון?" -"לימון? הווו יקירתי, נפשך חמוצה דיה" הוא
אמר, "מים?" כבר שאלתי ביאוש אך הוא שלל אותי "לא, כי שיחה
טפלה תהיה לנו, מיץ פירות ניקח, שיהיה מעניין" -"טוב" אמרתי.
הוא לא הציק לי כלל, עיניו היו טובות וחוכמה רבה קרצה לי מהן.
גילגלנו שיחה עד אור הבוקר, הוא הקשיב, שאל והתעניין עד שמצא
את מקור מכאוביי ופחדיי.
הוא שינה את חיי, בחיי שהוא שינה אותם, לא לטובה או לרעה, אך
באותה מנהרה חסרת אור בקצה, בה הלכתי ונפלתי ללא הרף, הוא הרים
אותי, לימד אותי אין סוף. הוא היה מיוחד, כל כך מיוחד, שונה
וחכם.
הוא היה מתעורר לחיים לאחר שקיעת השמש, וברגע שהייתה מבצבצת
מבין הבתים היה קופץ למיטתו בטענה שהיא מסנוורת אותו על אף
יופיה ולמרות העובדה שלונדון אינה קייצית כמעט. צבע עורו היה
לבן כל כך, לבן טהור ובוהק.
הוא היה מאלה שמגדלים את ההורים, שמחנכים את המורים, הוא חי את
חייו למען אחרים. הוא האמין שביכולתו לשנות דברים וזוהי מטרתו
בחיים והצדיק זאת באומרו כי אינו מסתכל על חייו כעל תאונת
עבודה אלא כעל שליחות. כששאלתי אותו על אופטימיות הוא ענה
"איני מטיל ספק במעשיי וכמו כן איני רואה אותם תמיד כברי
התגשמות, אני מציב מטרות ועובד עליהן, סיבולת היאוש שלי גבוהה
ולכן איני נופל". הוא היה חכם ותמיד ענה בשנינות, הוא הקדיש את
חייו לאחרים ובכך שימח עצמו ואת סביבתו, תמיד נטפו ממנו טיפות
של תבונה והיגיון.
הוא לא התווכח, לא האשים, לא נטפל, לא היה אלים, הוא היה
הגיבור של הגיבורים.
באותה תקופה חורפית וקרה בלונדון  בה הייתי לבד, הפכנו חברים
טובים, היינו יוצאים, מבלים, צוחקים ותמיד תמיד מדברים. וכך
עברו חודשים.
באחת משיחותינו שאלתי אותו אם אינו בוכה  לעיתים, "ודאי" הוא
ענה "איני מתכחש לרגשות". -"ומיהו גיבורך?" שאלתי, "העולם מלא
אנשים, חלקם החליטו לממש את גאונותם ע"י הרס, שנאה, או למען
סביבתם, חלקם המציאו תאוריות מתוחכמות או מכונות עתידניות
שיעשו בשבילנו את העבודה, וחלקם החליטו לחיות בצניעות למען
מטרותיהם. לא ניתן להשוות ביניהם או לבחור אחד מיוחד. כולם
תרמו, כולם תורמים. חלקם עושים זאת מאינטרסנטיות, חלקם מדחף
וחלקם בשביל הרגשה טובה, אין פה נכון ולא נכון, אין יותר טוב
ופחות טוב, כולנו גיבורים" הוא אמר ושינה את חיי.
וכך, מאדם פשוט הפכתי להיות הגיבורה של הגיבור שלי. אז כשתמצאו
אדם ברחוב שיקרא לכם, אל תזלזלו בו ואל תפנו לו את הגב, אם הוא
לא צריך את עזרתכם ייתכן מאוד שהוא הגיבור הבא שלכם.