ירד גשם. אלירם הסתכל לשמים ודמיין שהוא בוכה. הוא לא בכה.
שנים שהוא לא בוכה. הוא לא מבין כל כך למה, אבל הרגשות פשוט לא
יצאו. בעודו מתעטף במעיל הגשם הצהוב שלו הוא הרהר במדואל שמונח
בחלקה ג' שלישי משמאל.
הוא הרהר בשומרית שמאחרת כבר בחצי שעה ולמה רק הוא מחכה כאן
בגשם בשנה למוות של מדואל. המוות שזעזע את כל עולמו. הוא רצה
להגיד לו כל כך הרבה דברים כששמע שחלה, אבל הם התרחקו כשהיה
בחו"ל ושהוא חזר פשוט "לא מצא את הזמן" לתפוס איתו דיבור.
ריקנות.
כבר ארבעים דקות ולא רואים את האוטו שלה. הגשם נחלש.
היה כל כך הרבה שרצה להגיד. דברים שהוא לא מצליח להגיד לעצמו
אפילו. אבל הם התרחקו. התרחקו.
הוא חשב ליזום שיחה כמה פעמים ואיכשהו דחה את זה.
קטע איך שהוא ושומרית התיידדו אחרי שהוא נפטר. הוא בעט באבן
אבל פספס.
הוא קצת כעס על עצמו על העניין שהיה להם ערב אחד אחרי השבעה.
זה לא שהיא היתה החברה של מדואל. יזיזה. הוא קלט לבד. אבל
בשבילו היא נחשבה "לא". אישה שלו. אז מה אם אחת מיני רבות. זה
גם לא שהיה בינהם איזה מתח מיני או משהו. פעם סתם השתכרו שניהם
אחרי השבעה. הם היו מבואסים, שניהם בודדים. לא התחברו עם
המשפחה של מדואל, ולא עם חוג החברים האחרים שלו. אלירם הציע לה
לשתות. נסעו דפקו את הראש חזק, לקח אותה הביתה, הציעה לו
לעלות, נו, אתם יודעים. גם לא היה זיון משהו. אבל מאז הם נפגשו
עוד כמה פעמים. לא היה משהו מיוחד, אבל איכשהו כמו שהרוח שלו
קישרה אותם ביחד או משהו כזה. הם גם לא שכבו מאז הפעם ההיא.
הוא גם שמע שהיא יוצאת עם מישהו. הוא לא. הוא הרגיש חסום.
אטום. האוטו הצהוב שלה עלה במעלה ההר. למה האוטו שלה בצבע הזה?
זה לא מאד צעקני? הוא הלך לכיוונו ממצמץ, אולי מהטיפות שנכנסו
לו לעין.