בית הקברות הישן, אמצע הלילה, אמצע החורף. אני הולכת בהיסוס עם
פנס רועד בידי מחפשת את הקבר שלך. הכל אפל כאן וקר, הכל מת.
הכל מת חוץ מהרגש שלי שמתעורר לחיים. הזיכרונות ממך שוב ממלאים
את ראשי ללא הרף. מה הם רוצים עכשיו? מה הם רוצים?
מביטה למעלה על הירח, הוא נראה עצוב הלילה, עצוב וקר. גשם יורד
פה ואני הולכת עם פנס רועד ביד ולב שמתעורר מסיוט ארוך אל סיוט
ארוך עוד יותר.
החיים מול המוות. כאן, בבית הקברות, ישנם החיים שלך ושל עוד כל
כך הרבה אנשים שהסתיימו במוות כך או אחרת והיו נוראיים לכל כך
הרבה אנשים, מול החיים שעוד לא הסתיימו ורק כוסו באבל שחור
וגדול.
אני הולכת כאן בבית הקברות הרחוק, העצוב, המפחיד, באמצע הלילה,
עם פנס ביד ומחפשת את הקבר שלך. לאן לעזאזל הוא נעלם עכשיו?
הוא קבר, למען השם, הוא קבר שבחיים כבר לא יהיו בו חיים, אז
כיצד הוא יכול כך פתאום להיעלם?
בית הקברות הזה נראה לי עכשיו כמו מבוך אינסופי של דמעות.
הזיכרונות ממך מרעיפים עליי כל כך הרבה צער וכל כך הרבה שנאה
כלפי החיים האלה. אני הולכת בשביל העפר הארוך ולא רואה את
הסוף. אני זוכרת שהקבר שלך היה רחוק, תמיד חשבתי שזה מייגע
להגיע אליו, אבל אף פעם הוא לא נראה לי כל כך מרוחק מלבי.
ההליכה אליו נראית כמסע עינויים מפרך שסופו יכול להיות רק רע,
או מיותר.
כל הפרחים שמונחים על הקברים מכל עבר נרטבים בגשם הקפוא הזה
ועפים עם הרוח המשתקת אל מקום פורח יותר. תמיד חשבתי שזה לא
הוגן שקוטעים כך את חייהם של הפרחים רק כדי להביא אותם אל מוות
של בני אדם. אם כבר הורגים פרחים, אז לפחות שסופם יהיה באיזו
ואזה מפוארת על איזה שולחן שבת יפה, עם נרות חגיגיים.
אתה היית הכל בשבילי כשהיינו ילדים, אתה יודע? הכל. מה לא
הייתי מוכנה לעשות כדי שתשמח? כדי שתהיה מרוצה ממני? הכל! ואתה
ידעת את זה יפה מאוד וניצלת את זה לא מעט, אבל אהבתי אותך כל
כך שפשוט לא היה איכפת לי להיות מנוצלת.
אהבתי אותך, ולא הכרתי אותך בכלל. רציתי שתהיה פה גם כשאני
אגדל כדי שאוכל סוף סוף באמת להכיר אותך ולתת צידוק לאהבה חסרת
התנאים שלי אליך אבל אתה מיהרת לעזוב אותי לעולם אחר ולא ברור.
כמה שבכיתי עליך, כמה שהתאבלתי על העזיבה הזו שלך, זה לא היה
מספיק כדי להחזיר אותך אליי, אלינו.
גם אמא ואבא בכו לא מעט. את אמא ראיתי ושמעתי מתאבלת, את אבא
רק שמעתי. מעולם לא ראיתי אותו בוכה עליך אבל אני יודעת שבלב
הוא בכה, ואולי עדיין בוכה.
היו רגעים שבהם שנאתי אותך כל כך עד שלא רציתי שתהיה קרוב אליי
בכל דרך כלשהי, אך ידעתי היטב שתמיד תהיה אחי.
לאן לכל הרוחות נעלם הקבר שלך? אני כמעט משוכנעת שפעם הוא היה
ממש כאן, בבית הקברות. הייתכן שמעולם לא ביקרתי בו? הייתכן
שזהו רק עוד חלק מהסיוט?
היכן אתה קבור, אחי היקר? היכן נשמתך כלואה? לאן זורמות הדמעות
האנושיות שלך ומי מקשיב לך כשאתה עצוב?
אני בטוחה שאיפשהו במקום הזה יש איזה זכר לנשמה שלך שאבדה. אני
מקווה לפחות שאתה יודע היכן היא ושמדי פעם אתה גם בא לכאן
ומוצא אותה, אולי מדליק איזה נר נשמה או מניח זר של פרחים.
מול החיים שלך היום כאדם נטול נשמה ישנו המוות של הנשמה שלך
שנמצא במקום כלשהו שאותו כנראה כבר לא אמצא.
הפנס בידי כבר עייף וידי רועדת מקור. עיניי מטושטשות מהדמעות
והגשם חודר אל עצמותיי. איזו אכזריות זו הייתה לבוא הנה בלילה
כזה, בחורף כזה, בחיים כאלו. איזו סכנה היא לחפש את המוות
בחיים.

אני מסתובבת ופונה לחזור אל הכניסה של בית הקברות הישן. עוד
מעט יפקע השחר והשמש תנץ לה מתוך גבעול השמים. עוד מעט הירח
יתכסה באור וייעלם אל מיטת העננים.
עיניי עוד סוקרות את הסביבה, מנסות לחפש אולי בכל זאת אתה כאן
איפשהו, קבור, מנסה להיחלץ.
יותר מכל אני רוצה להוציא אותך מכאן ולהחזיר אותך הביתה, אל
החיים שהיו לך. יותר מכל אני רוצה שתחזור אלינו ותפרח לך ,
תגדל להיות פרח יפהפה של הגשמה עצמית. אבל עכשיו הכל אבוד,
עכשיו כבר אין לי תקווה למצוא אותך.
עכשיו הגעתי לכניסה של בית הקברות, מהר מכפי שחשבתי. יצאתי כפי
שנכנסתי, ללא דבר, ללא זכר מנשמתך.
לא יכולתי להציל אותך וכנראה שלעולם גם לא אוכל. כי בין החיים
שלך לחיים שלי, יש רק זיכרון ילדות מתוק.